המחאה בתל אביב / צילום: כדיה לוי, גלובס
בסוף חודש מאי, עם פרוץ המהומות בארה"ב בתגובה להריגתו של ג'ורג' פלויד, הסבה חברת נייקי את קמפיין וסיסמת הפרסום שלה "פשוט, תעשו את זה", לקריאת תמיכה במחאה נגד גזענות.
אמירתה הנוקבת של נייקי הייתה (בתרגום חופשי): "פעם אחת אל תעשו זאת, אל תעמידו פנים שאין בעיה באמריקה, אל תפנו גב לגזענות... אל תיתנו תירוצים, אל תחשבו שזה לא ישפיע עליכם, אל תשבו בנחת ואל תשתקו".
הקריאה של נייקי היא ביטוי לערכי החברה ולעקרונות האחריות והאזרחות התאגידית שגיבשה במאמצי-על, לאחר שרשרת המשברים שאיימו על המשך קיומה.
רעיון האחריות התאגידית משמעותו הכרה של תאגידים באחריותם הרחבה להשפעותיהם על החברה האנושית ועל כדור-הארץ. ככזה, הרעיון מהווה מסגרת הוליסטית לכלל פעולותיה, המצמצמת ומונעת השפעות שליליות, ובד-בבד ממנפת וממריצה השפעות חיוביות.
נייקי לא הייתה לבדה ביוזמה. חברת אדידס "חתמה" על קמפיין נייקי, והצטרפה לקריאה להוביל שינוי. חברת לוריאל יצאה בקמפיין "דברו על זה, תוציאו את זה, זה שווה" נטפליקס.
כך גם אמזון, סטארבקס, טרגט, אינטל, קוקה-קולה, והן רק אחדות מהחברות שהצטרפו למחאה, בקמפיינים, בהתבטאות מנהלים בכירים ו/או בתרומות לארגונים שפועלים למען חברה אזרחית שוויונית יותר ונגד גזענות.
היוזמה הזו לא הייתה תופעה יוצאת דופן. בעשור האחרון מביעים תאגידים שונים את עמדתם, מבקרים תופעות חברתיות שליליות, וכן החלטות ממשל והצהרות מנהיגים שאינן הולמות את הערכים שלהם.
התכחשות נשיא ארה"ב דונלד טראמפ להתחממות הגלובלית וביטול חתימת ארה"ב על ההסכם ההיסטורי בוועידת פריז (2015) לבלימת ההתחממות הגלובלית, הביאו להתפטרות ראשי החברות הגדולות בארה"ב - פייסבוק, אפל, טסלה, גולדמן-סקס, דיסני ונוספות - מ"מועצת העסקים" של טראמפ, והכרזה כי יתעלמו מהודעות הנשיא וימשיכו במאמצים להקטנת פליטות גזי חממה.
הגדילה לעשות חברת פטגוניה. בעקבות החלטת ממשל טראמפ להפקיע אתרי מורשת לאומית ביוטה לצורכי פיתוח ובנייה, החברה העלתה בעמוד הבית שלה שלט שעליו נכתב: "הנשיא גנב את אדמתך".
ואצלנו? המגזר העסקי הישראלי הוא ברובו קונפורמיסטי. ממלכתי. מיום כינונה ולאורך שנות קיומה של מדינת ישראל, נרתמו ראשיו לקידום הרעיון הציוני ולהשגת המטרות הלאומיות. ההיסטוריה הלאומית שלנו, דומיננטיות הנושאים המדיניים-ביטחוניים-פוליטיים בסדר היום ובשיח הציבורי, דחקו ועדיין דוחקים לשוליים כמעט כל דיון חברתי-אזרחי, ולעיתים אף שוללים אותו. ההתנהלות הזו בולטת במיוחד כאשר משווים את האחריות התאגידית בישראל לזו של עסקים באירופה ובארה"ב.
בישראל אחריות תאגידית סובבת רובה סביב נושאים שבקונצנזוס הלאומי וסדרי העדיפות הלאומיים. הדבר מתבטא בתרומות ובהתנדבות, בגיוון בתעסוקה, בהתגייסות בשעת חירום, בסיוע ליחידות צה"ל ולחיילים משוחררים. מנגד, נמנעים רוב העסקים מהתייחסות לזכויות אדם כנושא העומד בבסיס רעיון האחריות התאגידית. כי זכויות אדם עדיין נתפסות כנושא פוליטי מעורר מחלוקת.
יוצאת דופן הייתה הירתמות כמה חברות לתמיכה במחאת הלהט"בים נגד "חוק הפונדקאות" המפלה. אך מנגד בלטה ההימנעות מתמיכה במחאת האתיופים לאחר הריגתו של סלומון טקה.
כך, אחריות תאגידית בישראל היא יותר ערוץ לביטוי הלאומיות והסולידריות של המגזר העסקי בלי מעורבות-יתר אקטיבית בשיח הלעומתי המשסע את החברה, בלי לנקוט עמדה פוליטית-מפלגתית, בלי לצאת להגנת המערכת המשפטית, הפקידות הציבורית ובלי להילחם על צביונה האזרחי-דמוקרטי של המדינה.
בדומה לעמיתיהם בעולם, מנהלים ישראלים פועלים ללא ליאות כדי להבטיח את שורת הרווח של עסקיהם, ובמיוחד בימים אלה של מכת הקורונה, האי-ודאות והפגיעה במשק. האם במציאות של חברה מסוכסכת ומשוסעת, של היעדר מנהיגות אחראית, של מחאה חוצת סקטורים ועיסוקים, דורות ומוצא - יכולות חברות להמשיך ולהימנע מהבעת עמדה?
האם תקום החברה הישראלית שתהיה מוכנה להסתכן, להפר את השתיקה וההימנעות, להפוך עולמות ולרתום את ערכיה ומותגיה כדי להשיג - נוסף לרווחים - מטרות אנושיות-חברתיות וסביבתיות, כדי להבטיח את עתיד ילדינו ונכדינו כאן?
הכותבת היא מייסדת ארגון מעלה לאחריות תאגידית, מרצה בביה"ס לניהול ע"ש קולר באוניברסיטת תל-אביב ובביה"ס למשפטים במכללה למינהל. לאחרונה יצא לאור ספרה : "בלי טובות" - המסע ליבוא רעיון האחריות התאגידית לישראל