עיתונים בשפה האנגלית / צילום: shutterstock
בשעה טובה נמצאו סוף סוף האשמים בירידת אמון הציבור בתקשורת - מדורי הדעות בעיתונים. הם ולא אחרים. לא צורת הסיקור בעמודי החדשות שנתפסת בעיני הציבור כמוטה לצד מסוים, לא הכותרות הגדולות שמנסות לקבוע מה חשוב ומה לא, ולא מנעד הדעות המאוד מצומצם ששורר בקרב לא מעט ממערכות התקשורת. עזבו אתכם מכל אלו. הבעיה היא לא אצל העיתונאים. הם הרי מדויקים, אובייקטיביים וצמודים לעובדות. כך לפחות נראה שחושבים עמיתינו מהוול סטריט ג'ורנל.
■ מאות עיתונאי "וול סטריט ג'ורנל" במכתב למו"ל: הפרדה ברורה יותר בין החדשות לדעות
כמה חבל שהגמל לא רואה את דבשתו, ושעיתונאים שוב מוכיחים שהם הקבוצה שהכי מתקשה לקבל כל סוג של ביקורת, בעוד הם כמובן יכולים לבקר כל אחד וכל דבר.
חוסר האמון הציבורי בתקשורת לא נעוץ במדורי הדעות, אלא במדורי החדשות. שם הציבור רואה את הכותרות הגדולות או האייטמים הפותחים, ולא פעם שואל את עצמו איך דווקא אלו הנושאים בהם בחרו להתעסק בגדול, ונושאים אחרים, חשובים הרבה יותר לטעמו, נעלמו או זכו לאזכור שולי. גם בדיווחים עצמם הוא לא פעם נתקל בטעויות, הטיות, ומקרים בהם ברור לקורא הנבון שמדובר בטור דעה שרק מוסווה כדיווח. ומתחת לשום דיווח של שום עיתונאי לא תמצאו גילוי נאות על תפיסותיו האישיות של העיתונאי. הרי עיתונאים הם אובייקטיביים (אלא אם הם ימנים).
דווקא קוראי מדורי הדעות יודעים בדיוק מה הם מקבלים - את דעתו של כותב זה או אחר, שמטבע הדברים יש בה גם את הפרשנות האישית שלו על המציאות. וכן, לעיתים גם טעויות עובדתיות.
אלא שכותבי דעות לא מנסים להסתיר שמדובר בתפיסת העולם האישית שלהם, הפוליטית, הכלכלית, החברתית, הרעיונית או הדתית. כשהסנטור הרפובליקני טום קוטון פרסם את הדעה שעוררה סערה בניו יורק טיימס, או כשסגן הנשיא מייק פנס פרסם את המאמר שלו בוול סטריט ג'ורנל והכעיס את כותביו, הם לא התחבאו תחת מעטה אובייקטיביות. כולם ידעו טוב מאוד מה הם ומי הם. הם כתבו את דעתם, ורק את דעתם.
קשה גם להתעלם מצירוף המקרים המעניין בו שני המאמרים מעוררי הסערה, הגיעו מכותבים ששייכים למחנה פוליטי שונה מזה אליו משתייכים רוב כותבי ועורכי שני העיתונים הנחשבים הללו. שאיכשהו מבין כל הדעות, דווקא כותבים מהאגף השמרני הקפיצו אותם והובילו לדרישה ליצור מחיצה כלשהי בין האמת המוחלטת שלהם, לשקר של הצד השני.
הקריאה להפרדה בין דעות לחדשות היא חשובה, אבל היא צריכה להיות מופנית בראש ובראשונה לא לכותבי הדעות, אלא לכותבי החדשות. אלו צריכים קודם כל להבין שהפרדה מוחלטת בין דעות לחדשות היא בלתי אפשרית. שהם לא באמת אובייקטיביים, לא בצורת הסיקור ולא בתפיסת המציאות שלהם. שדעותינו ודעות האנשים סביבנו תמיד ישפיעו על החשיבה שלנו, על הזווית בה נראה דברים, ועל השאלה מה ייתפס בעינינו כסיפור חשוב, מה פחות חשוב, ומה כלל איננו סיפור. כל מי שאי פעם נכח בישיבת מערכת, כל מערכת, יודע עד כמה זה עניין אישי.
לאחר ההבנה הזו צריך כמובן כן לנסות ללמוד להפריד, עד כמה שאפשר, בין דעותינו האישיות לבין הדיווחים ובחירת הסיפורים, והמפתח המרכזי לכך הוא יצירת מגוון של דעות בתוך המערכת, וכמובן אווירה בה כל אחד יכול להביע את דעתו.
ומה באשר למדורי הדעות? אלו צריכים להמשיך להיות במה לקולות נרחבים, כולל, ואולי במיוחד, כאלו שעשויים לאתגר את הכותבים שבעמודים הסמוכים.
הכותב הוא עורך קהלים וניוזלטר ב"גלובס"