ה- TGI הוא כנראה אחד הסקרים הפחות מוערכים בתעשיית המדיה - מחקר שנתפס כמיושן, גס ואנכרוניסטי. אמצעי המדיה אומנם מתייחסים אליו בסקפטיות, אבל בהיעדר כלי מדידה אחר, תוצאותיו משמשות בסיס לאופן שבו כלי התקשורת מודדים את עצמם. למרות הבעייתיות של הסקר וגם אם לא מתייחסים למספרים שמצוינים בו כ'ראה וקדש', אפשר ללמוד ממנו על תופעות מובהקות, והסקר האחרון אשר פורסם בשבוע שעבר, נתן אינדיקציה אחת מובהקת - אובדן סופי של הגמוניית גלי צה"ל על ההאזנה לשידורי החדשות והאקטואליה.
הסחף במעמד התחנה, שעד לפני מספר שנים לא רב הייתה בית הגידול של טובי העיתונאים, לא החל אתמול, אולם בסקר ניתן לשחיקה במעמדה גושפנקה רשמית - לפחות על פי הנתונים, המתחרים בכאן רשת ב' עברו מבחינת אחוזי ההאזנה את גל"צ בכל רצועה ורצועה. כותרת נוספת שהתקבעה באופן רשמי היא שבשעות הבוקר - הנחשבות לפריים טיים ברדיו - רדיו 103FM שכוון לבנות עצמו כשחקן משמעותי בתחום האקטואליה, הצליח להגיע ברצועת הנחשקת למספרים הקרובים לאלה של גל"צ.
קל לפטור את המהפך במאזן הכוחות שבין כאן רשת ב' לגל"צ רק בפוליטיזציה שעברה התחנה הצבאית. סביר להניח שחלק מהשחיקה הוא באמת תוצאה של הניסיון להביא בכל מחיר גיוון ימני לתחנה שהייתה צבועה בגוון שמאלני - לעיתים כמו שהתגלה במסגרת התמלול של שיחות ניר חפץ באמצעות הנחתות של 'אנשי שלומנו'.
הדגל האדום הבולט שהפך מזוהה עם הפוליטיזציה של גל"צ היה הצנחתו של איש העסקים יעקב ברדוגו לעמדת הפרשן המוביל של התחנה, כשסט הכישורים העיקרי שלו לצורך הגשת תוכניות ברדיו הוא הזיהוי לבלפור. אבל כלל לא בטוח שהצביון הפוליטי הכה בולט שלו ודברור המסרים באמת הוא זה שהמבריח מאזינים. ברדוגו כמו הרבה דמויות שנויות במחלוקת משכנע את המשוכנעים שבאים לשמוע את ההדהוד של עצמם ומחבבים את הסגנון הבוטה, אבל הוא פונה גם אל המתנגדים לו שמחפשים כל העת דלק להזין בו את הכעס מולו. כך שגם אם יש בעיה אתית במינויו זה לא בהכרח אמור להשפיע על שיעורי ההאזנה.
גל"צ ויתר על ה-DNA ולא השכיל לייצר חדש
הבעיה עם הרצון לגוון - או להנחית, תלוי את מי שואלים - הביאה לכך שבתחנה הצבאית, כך נראה, לא הייתה חשיבה מספקת על מי מביאים ולאיזה משבצת, איך מגוונים ובכל זאת שומרים על עניין. במילים אחרות: בשם הגיוון שפכו לעיתים את המים עם התינוק. לדוגמה, ישי שנרב שמביל את תוכנית הבוקר בגל"צ נחשב לעיתונאי צעיר, מוכשר, מקצוען, אבל המשבצת שבחרו לו היא בבחינת 'לשים מכשול בפני עיוור'. בבוקר המאזין מצפה לקבל את 'בוסט' החדשות, ואם אפשר מאוטוריטות. לא לחינם בחרו ב-103FM לשים בתחרות על השעות 07:00- 09:00 את גולן יוכפז וענת דווידוב - שני אנשי תקשורת מנוסים שהמאזינים סומכים עליהם בין היתר בגלל כובד המשקל של הניסיון.
במירוץ לגיוון ולשינוי זרקו בגל"צ את ה-DNA הקודם שאפיין את התחנה, ולא השכילו לבנות DNA חדש, חליפי. התחנה איבדה את הזהות שלה, ובגלל האופן הכוחני (אולי מחוסר ברירה) שבו נעשה השינוי התחנה איבדה את הלכידות והרוח שאפיינו אותה. במקום גוף עם מטרה משותפת, גל"צ של היום היא אוסף חונטות שנלחמות זו בזאת - ולעיתים גם בהנהלה.
נראה שחלק ניכר מהמשאבים הניהוליים מוקצים למי ולא רק לאיך, תהליכים חדשים לא אומצו, וכך באופן פרדוקסלי נדמה כי רשת ב' וגלי צה"ל עשו הצרחה בתפקידים: גלי צה"ל ששנים הייתה מזוהה עם חדשנות, עיתונאות נושכת וגאוות יחידה הפכה להיות רשות השידור של פעם, עם כל הפוליטיזציה, הקליקות, הכבדות והלוק המיושן - ואילו רשת ב' שהייתה התחנה ה'כבדה' הפכה לחדשה ולמעודכנת מבין השתיים, שמזהה מגמות וטרנדים ולומדת להשתנות.
עם זאת, יש שיאמרו מנגד, שעם מינויו של אמיר איבגי לראש מחלקת החדשות בתחנה דברים עתידים להשתנות בקרוב, שכן מדובר במהפכה של ממש. גם רענון שורות באמצעות מגישים שונים הוא משהו שבוודאי מכניס רוח במפרשיה של גל"צ. באשר לברדוגו, יש לזכור שהוא מהבודדים שכן צמודים בהיקפי ההאזנה למתחרים, כך שהוא דוגמה לאופן שבו הליהוק השנוי במחלוקת דווקא מצדיק את עצמו במדד הפופולריות.
אם יש דוגמה שממחישה טוב מכל אחת אחרת את השינוי שהתחולל זאת התוכנית קלמן וליברמן שמשודרת כבר שלוש שנים מאז השקת תאגיד השידור הציבורי ובמשך הזמן שחלף הלכה והתחזקה, עד שכיום היא הנותנת את הטון המרכזי בשידורי הבוקר בישראל. את הפורמט שלה - שני מגישים שונים בדעותיהם, מנסים לשכפל בוורסיות שונות - לעיתים בהצלחה כמו השילוב בין ינון מגל לבן כספית שמניב אחוזי האזנה נאים ולעיתים באופן יותר מקרטע כמו שילוב אחר בכאן רשת ב' - שלי וגואטה שאומנם עוקפת את המתחרים ברדוגו ווילנסקי, אך עדיין לא מתרוממת.
רדיו לא פומפוזי שאינו מתנשא על המאזינים
קלמן וליברמן הביאה סגנון שונה ממה שהיה לפניה, וגם בהשוואה לתוכניות זוגיות אחרות שמתיימרות לשבת על אותו פורמט: שני עיתונאים רציניים, אינטליגנטיים, ששואלים שאלות וממש נותנים למרואיין לענות. כאלה שהתפישה הפוליטית-חברתית שלהם ידועה למאזין אולם היא איננה מוגשת לו כמאכל עיקרי בתוכנית, אלא נמצאת בשוליים.
על התפישה של השניים לגבי מקומו של המגיש אפשר אולי ללמוד בהבדלים בין הפרסונה הרדיופונית של קלמן ליבסקינד בתוכנית לבין האופן שהוא בא לידי ביטוי במעריב, שם מוצגות עמדותיו באופן נוקב. גורם משמעותי שמסייע להצלחת התוכנית הוא הכימיה בין השניים, שבאה לידי ביטוי בהרבה הומור עצמי, ראיונות עם כבוד ובגובה העיניים, בעיקר רדיו לא פומפוזי שאיננו מתנשא על הצופים או המרואיינים ותורגם למאזינים כרדיו עדכני.
הסגנון הצעיר והמודע לעצמו כפי שהוא בא לידי ביטוי בהגשה של קלמן וליברמן, מחלחל לרדיו ובהדרגה הציבור מצביע ברגליים ומעדיף אותו על פני הסגנון ה"רשות שידורי" של הגוורדיה הוותיקה.
במובן הזה אין הרבה הבדל בין אריה גולן ברשת ב' או רזי ברקאי ויעל דן בגלי צה"ל. זהו סוג עיתונאים שמזוהים עם תקופה, ראיית עולם מסוימת ודרך הגשה שלא משתנה, שמצד אחד מביאה איתה מסורת עיתונאית מכובדת ובעלת הישגים אך מנגד נותנת תחושה שהעולם עצר ומלכת לא זז קדימה. במינון נמוך כמו ברשת ב' זה עדיין עובד, אבל במינון גבוה יותר כמו בגלי צה"ל זה כבר גובה מחיר בשיעורי ההאזנה. חשוב להדגיש: זה לא עניין של גיל אלא של סגנון הגשה - עיין ערך המגיש נתן זהבי, שהסגנון שלו ( גם אם שנוי במחלוקת) עדיין נתפס כעדכני.
את המגמה של המעבר מהגוורדיה הוותיקה לחדשה אפשר ללמוד לא רק מהשוואה בין התחנות אלא גם בין ההישגים של התכניות השונות בתוך התחנות עצמן. כך למשל, מבחינת שיעורי ההאזנה בחצי השנה האחרונה הייתה זאת הפעם הראשונה שבה השעה הראשונה של קלמן ליברמן עוברת את תוכניתו של אריה גולן המשודרת לפניה.
האסטרטגיה של 103 הוכחה כמוצלחת
גל"צ ורשת ב' הם אולי עדיין השחקנים הדומיננטיים בתחום האקטואליה, אולם יש להם מתמודד צעיר שמנסה להפוך ליריב משמעותי - 103FM, שבהחלטה אסטרטגית שהוביל מנכ"ל התחנה אור צלקובניק, הפכה את האקטואליה לחוד החנית שלה.
לרשותה של התחנה לא עומדים המשאבים הגדולים של כתבים ועיתונאים המסקרים כל תחום פעילות בארץ כפי שיש בשני המתחרים האחרים, אולם מאחר ומדובר בתחנה פרטית האפשרות לגייס טלנטים בולטים בתשלום גבוה משחקת לזכותם.
אבל ב-103 לא מוכרים רק שמות מוכרים אלא חדשות משולבות בבידור. שואו רדיופוני שאמור לתת מענה לצורך להשאיר את המאזין מרותק. אם גל"צ היא הילד שהלך לאיבוד ורשת ב' היא הילד המגניב אך המחונך, 103 היא הילד הפרוע שכולם יודעים שיש לו שכל אבל הוא בלתי צפוי.
וב-103 כמו גם בכאן יודעים היטב להשתמש בכל היתרונות שמציע העולם הדיגיטלי והרשתות החברתיות. ראיונות וכתבות מתוך התוכניות מועברים מיד הלאה כדי לייצר באזז ולהביא לפולו בכלי תקשורת אחרים. העיתונאים עצמם הם שחקנים בולטים ברשתות, מהדהדים את החומרים ששידרו, מגיבים לאחרים, ובכך בונים בו זמנית גם את עצמם וגם את התחנה שהם משדרים בה. גם במובן הזה גל"צ נשארת הרחק מאחור, ולא משחקת בעולם הדיגיטלי.
לזכותן של התחנות שמשדרות אקטואליה שיחקה גם המציאות שאפיינה את ישראל בשנתיים האחרונות - שלוש מערכות בחירות ומשבר הקורונה שנושא עימו אתגרים כלכלים, בריאותיים ופוליטיים. תקופות כאלה מעלות באופן טבעי את הצריכה של הציבור לאקטואליה, ומביאות לחשיפה רבה יותר של מי שעוסק בה. אולם כפי שאפשר ללמוד מערוצי הטלוויזיה מסחריים, דווקא תקופות משבר טובות לחשיפה של כל אמצעי המדיה ומי שנתפס בציבור כ'מדורת השבט' מרוויח יותר. בטלוויזיה היו אלה חדשות 12 שקטפו את הפירות, ברדיו - רשת ב'.
עם זאת, בחודשים האחרונים כל תחנות הרדיו ספגו מכה קשה כי רדיו היא מדיה שנצרכת בעיקר ברכב ושעות הפריים טיים שלו הן כאשר הציבור בדרך לעבודה וחזרה ממנה. במובן הזה הקורונה שיבשה לחלוטין את הרגלי ההאזנה. אנשים ישבו סגורים בבית במשך כמעט חודשים, קמו מאוחר יותר ובעיקר צפו בטלוויזיה. אומנם לרוב התחנות אפשר להאזין בדיגיטל, אבל החשיפה היא עדיין לא ברמה כזאת שיכולה לפצות על אובדן אחוזי ההאזנה לרדיו - ועל כך יעידו ההכנסות מפרסום של התחנות השונות שעברו כמעט בין לילה ממאה לאפס.
לכאורה, לזכותם של שידורי הרדיו של כאן אמורה הייתה לשחק העובדה שהם משודרים גם על הפלטפורמה הטלוויזיונית. אבל בפועל סביר שהרווח מכך היה שולי, הערוצים המסחריים שידרו לאורך כל תקופת הסגר שידורים מיוחדים, מהדורות ופאנלים לאורך שעות היום, וסביר שרוב הצופים שהיו בבית קיבלו את התוכן החדשותי לו נזקקו משם.
הקורונה כחבל ההצלה של נויבך
בשולי הדברים נציין כי היו קטגוריות נוספות ברדיו שהרוויחו מהמצב ומהשיח שנוצר בעקבותיו, שהפך לחברתי-כלכלי: 'סדר יום' של קרן נויבך שכמעט הורדה בתקופת הקורונה רשמה עליה משמעותית בשיעורי האזנה. נויבך מצליח להביא לרדיו קהלים מסוימים להם היא נותנת מענה, ובתקופת הקורנה סוג האקטואליה שהיא משדרת מתאים כמו כפפה ליד לצורך של המאזינים, שרבים מהם נמצאים בצד שצריך עזרה.
נראה כי בעולם שחי על פושים הנשלחים מכלי התקשורת מסביב לשעון, שידורי החדשות בלבד לא יכולים להיות כרטיס כניסה לעולמו של המאזין. כפועל יוצא מזה, כמו בכל תחום אחר, היכולת להשתנות ולהתאים לתקופה הוא דרמטי. מצד אחד, שינוי דפוסי צריכת תוכן, בעיקר אקטואליה, הוא תהליך איטי מאוד. מנגד, מי שלא משתנה בזמן יכול לגלות שהמאזינים שלו נדדו לתחנה אחרת.
