משחקים בים. המחסור במגרשים מוביל לפתרונות יצירתיים / צילום: shutterstock, שאטרסטוק
כשמדברים על מצב הספורט הרעוע בישראל, ההסבר הראשון שעולה הוא מצב התשתיות והמתקנים. המתמטיקה היא פשוטה: אין דרך לשפר את הספורט במדינה שבה שיעור האוכלוסייה גדל מדי שנה, כאשר כמות המתקנים נמצאת בחסר תמידי. במיפוי מקיף שנערך לפני כעשור נקבע כי בישראל היו חסרים 620 אולמות ספורט ו-100 מגרשי כדורגל.
מאז יצאו לדרך תוכניות שונות שנועדו לסגור את הפער בין המצוי לרצוי ברמת תשתיות הספורט, המאפשרות לרשויות לזכות במימון מכספי קרן המתקנים של הטוטו, כאשר הן נדרשות להשלים את היתרה מכיסן בשיעור של 10%-75% (מאצ’ינג) - תלוי בדירוג הלמ"ס שלהן. בפועל מה קרה? הרשויות, גם אם חלקן היה מינורי ואף אפסי במקרים מסוימים, העדיפו לוותר.
המצב לא השתנה הרבה: גם כיום עומד שיעור המימוש של רשויות הזכאויות למימון מתקני ספורט על פחות מ-30%. במילים אחרות: בישראל חסרים אלפי מתקני ספורט ברשויות, למרות שהמדינה מעניקה מימון גבוה לבנייתן. התושבים סובלים. הספורט נשאר מאחור.
בדרך לשינוי? התוכנית של חילי טרופר
בחודשים האחרונים מנסים במשרד הספורט לקדם את הרשויות צעד נוסף לטובת השקעה בתשתיות ספורט. שר התרבות והספורט, חילי טרופר, חתם על תוכנית שנועדה להגדיל את שיעור המימון של המדינה בהקמת מתקני ספורט, בין היתר מתוך חשש כי משבר הקורונה יוביל את הרשויות לעצור לחלוטין בניית מתקני ספורט בשטחן.
בכל שנה מקצה המדינה כרבע מיליארד שקל מתקציב הספורט לבניית מתקני ספורט. בשנת 2020 אמורה הייתה המדינה להקצות 265 מיליון שקל לבניית מתקנים. בפועל, בשל משבר הקורונה ואי הוודאות הכלכלית ולמרות שאנו כבר בשליש האחרון של השנה, לא יצא שקל אחד.
לפי התוכנית של טרופר, יעלה חלקה של המדינה במימון מתקני ספורט וכך יקטן חלקה של הרשות ב"מימון המשלים" (מאצ’ינג). רשויות בדירוג הלמ"ס 1 יידרשו להשלים 15% בלבד מסך הסכום עבור מתקן ספורט, כאשר יתרת הסכום (85%) תגיע מהמדינה. במידה שמדובר ביישוב דירוג למ"ס 1 מיישוב עדיפות לאומית, הסכום שתידרש הרשות להשלים יעמוד על 10% בלבד. לפי התוכנית, שיעור המאצ’ינג המקסימלי שאליו תידרש רשות שנמצאת בדירוג למ"ס 10 ("רשות עשירה") יעמוד על 60% בלבד.
למה לדחוק את הרשויות בתקופה כזאת לבניית מתקני ספורט? כי גם ככה קיים פער עצום ברמת השירותים שמעניקות הרשויות המקומיות לתושבים בתחום תשתיות הספורט. אבל ישנו חשש נוסף - הצטברות של כסף לא ממומש עלולה להוביל לשאיבתו לקופת האוצר, שמחפש כל שקל פנוי בעת הזאת.
עד כמה רחוקות הרשויות המקומיות והעיריות מלממש את הזכאות שלהן לבניית מתקני ספורט? לפי תוכנית שמיפתה את הזכאות של רשויות למתקני ספורט בשטחן (כמות מתקני ספורט ביחס למספר תושבים ברשות), נכון למאי 2020 זכאיות הרשויות השונות למימון בנייה של 258 מגרשי כדורגל. מתוכם כמה מומשו בפועל? כ-75. כ-140 רשויות העדיפו שלא לממש בכלל את הזכויות שלהן לבניית מגרש כדורגל. למשל, העיר אשדוד שקיבלה זכאות לבנות שני מגרשים לא מימשה אף אחד.
הרשויות: דורשים מאיתנו מתקנים יקרים
למה הרשויות לא ניגשות לממש את הזכות שלהן? קודם כול כי רובן נמצאות במצב כלכלי לא טוב, ואפילו שיעור מאצ’ינג נמוך לא מפתה אותן להשקיע במתקן ספורט. בעיה נוספת היא העלות של מתקן ספורט. עירייה שמעוניינת לקבל מימון מחויבת לעשות זאת לפי "תיק מוצר" של משרד הספורט. הטענה המרכזית של הרשויות הן שתיקי המוצר הללו דורשים אלמנטים רבים ומורכבים, שלא תואמים דרישה בסיסית ממתקן. ומי שרוצה מתקן קצת יותר בסיסי, בלי חדרי הלבשה או מזגנים וכו’? במצב כזה הוא לא יוכל לקבל מימון.
העלויות הן בהחלט לא מבוטלות. עלות "אולם ספורט גדול" לפי תיק המוצר היא 8.51 מיליון שקל; מגרש כדורגל סינטטי עולה 5.06 מיליון שקל; אומדן עלות בריכת שחייה בגודל 33X25 מטר היא 20.7 מיליון שקל (לא כולל תכנון, ניהול ופיקוח שמוערכת ב-12% מהעלות).
ניקח לדוגמה עירייה מדירוג למ"ס 4 שצריכה לבנות בריכת שחייה - לפי התוכנית החדשה של שר הספורט היא תידרש למימון של 30% בלבד מכיסה, כלומר תצטרך להביא כ-6-7 מיליון שקל מכיסה - עדיין סכום גבוה מאוד.
כך נוצר מעגל לא בריא: רשויות ועיריות מוותרות על הזכאות, המתקן לא נבנה, ותושבים נותרים לא בריכת שחייה/מגרש טניס/מגרש כדורגל. במקביל האוכלוסייה ממשיכה לגדול והצורך במתקן רק גדל.
במשרד הספורט אומרים כי הם מודעים לטענה שעולה מהשטח כי "תיקי המוצר שלנו מיושנים, ושבאירופה עברו לבנייה קלה שמוזילה עלויות, עד כדי בניית מתקן ברבע מחיר. רק אצלנו עובדים עדיין עם בטון, ונצטרך לבחון את תיקי המוצר שלנו. בכל מקרה, האחריות שלנו היא לתקן את זה".
אם מודעים במשרד לבעיה מדוע לא מתקנים אותה? כאן כדאי לזכור כי קרן המתקנים עברה רק לאחרונה למשרד הספורט מהטוטו, וכל הנושאים הללו - כולל העלות היקרה של תיקי המוצר - היא "ירושה" שקיבל המשרד מאנשי הטוטו. בכל מקרה, התוכנית של טרופר היא צעד מצוין להביא את העיריות למימוש הזכאות שלהן. יש רבע מיליארד שקל בכל שנה לבניית מתקני ספורט, רק צריך לגרום לעיריות ללכת על זה.
ממשרד התרבות והספורט נמסר: "במסגרת הליך התארגנות לפרסום קולות קוראים פורסמו מבחני תמיכה לבינוי ושיפוץ מתקנים להליך של הערות הציבור כמקובל. במסגרת הליך זה, קבע המשרד מנגנון תמיכה מיטיב עם הרשויות והאשכולות הלמ"ס הנמוכים, בדגש על אזורי עדיפות לאומית. בתקופה שבה קיים חוסר ודאות כלכלי, המשרד והשר רואים חשיבות עליונה בסיוע מוגדל לרשויות המקומיות. השר הנחה לקבוע מנגנון תמיכה מיטיב עם הרשויות הזקוקות לסיוע, ורואה בתקופה זו חשיבות רבה להנגשת ספורט ומתקני ספורט ראויים, מתוך הבנה כי ספורט ותרבות הם כלים חשובים להמשך תפקודנו כחברה בריאה".
למה עיריות לא ממהרות לבנות - עלות מתקן ספורט בישראל:
בריכת שחייה - 20.7 מיליון שקל
אולם ספורט גדול -8.51 מיליון שקל
אולם ספורט קטן - 5.1 מיליון שקל
מגרש כדורגל סינטטי - 5.1 מיליון שקל
מגרש כדורגל דשא רגיל - 4.21 מיליון שקל
מגרש טניס - 4.3 מיליון שקל
* העלות לפי "תיק מוצר" של משרד הספורט; לא כוללות תכנון, ניבול ופיקוח ועלויות פיתוח האתר
נתונים: משרד הספורט
תוכנית טרופר - כמה יעלה מתקן ספורט לרשות:
ישוב מדירוג למ"ס 2 שמעוניין לבנות בריכת שחייה:
עלות כולל לפי תיק מוצר: 20.7 מיליון שקל; מימון נדרש מהרשות: 20%
סה"כ עלות לרשות - 4.14 מיליון שקל
ישוב מדירוג למ"ס 8 שמעוניין לבנות מגרש כדורגל סינטטי:
עלות כוללת לפי תיק מוצר: 5.1 מיליון שקל; מימון נדרש מהרשות: 50%
סה"כ עלות לרשות - 2.55 מיליון שקל