גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

צעיר יושב לבד במדרחוב בתל אביב / צילום: כדיה לוי, גלובס

בחודשים האחרונים שואלים אותי רבים למה אני מתכוונת כשאני ממליצה למפוטרי הקורונה להתפשר על עבודה. לא ברור להם מה עומק הפשרה שנכון לעשות? מה גובה השכר שעליו צריך להתפשר? האם לסגת מתפקיד ניהולי למקצועי? האם הפשרה תפגע בערך המותג בעתיד? מה יותר גרוע, פשרה עמוקה או אבטלה עד הקיץ הבא? ועוד.

להתפשר על כל עבודה

כמובן שהתשובות לשאלות הללו הן אינדיבידואליות ותלויות בשורה ארוכה של גורמים החל ממצב כלכלי, מקצוע, מגזר תעסוקתי, דרג ארגוני, חוסן רגשי, ועוד. יש מפוטרים שטוב יעשו אם יתפשרו על כל עבודה בכל שכר כבר מחר, ומולם מפוטרים שעדיף שלא יעבדו עד תום המשבר, גם אם ימשך חודשים רבים ואף אם הם אינם זכאים לדמי אבטלה.

ניקח לדוגמה 3 מפוטרים מעולמות התיירות, נסיעות ותעופה - תעשיות שהקורונה חבטה בהן אנושות. לאף אחד מהשלשה אין ניסיון בתחום תעסוקתי אחר פרט לנישה בה עבד, ועל כן סביר להניח שיאלצו לספוג פשרה עמוקה, בפרט לאור העובדה שתעשיות התיירות/מלונאות/נסיעות ממוצבות נמוך יחסית לרוב מגזרי התעסוקה בסקטור העסקי.

הראשון - בחור בן 36 עם ניסיון של כעשור בתיירות נכנסת, אב לפעוט בן שנה וחצי, עם משכנתה לא קטנה ובת זוג שעובדת במשרה חלקית. אין להם גב כלכלי והם לא יכולים להתקיים ממשכורתה הצנועה ומדמי האבטלה שלו, לכן אין לו ברירה אלא להתפשר על כל עבודה שתכניס יותר מדמי האבטלה. אחרי חודשים של ניסיונות להסבה לשורת מקצועות בשכר דומה לשכרו האחרון ומעלה (ניהול מוצר, שיווק באינטרנט, חווית לקוח ועוד), הבין שאין לכך שום סיכוי, ולבסוף התפשר על תפקיד אדמיניסטרטיבי בשכר של 40 שקל לשעה. למרות הקושי הרגשי ("אני חוזר עשר שנים אחורה לעבודה שעשיתי כסטודנט"), הוא מבין שהנסיגה זמנית וכי בתום המשבר הוא ישוב פחות או יותר לאותה המשרה, מה שעוזר לו לבלוע את הפשרה.

הסבה לא ריאלית

לעומתו, מנהלת מכירות בחברת נסיעות גדולה שפוטרה באפריל, ומבקשת אף היא לעשות הסבה למקצוע אחר, זאת למרות שהיא עוסקת בתחום כ 20 שנה, אוהבת אותו מאד, ומאד מצליחה. מרגע שפוטרה היא הופכת כל אבן, מפעילה את רשת הקשרים הענפה שלה, פונה לכל חברות ההשמה, שולחת קורות-חיים למשרות ניהול במגוון רחב של מקצועות, אבל כלום לא קורה. היא אומנם אם יחידנית לשני בנים מתבגרים שכל פרנסתם עליה בלבד, אך המוטיבציה העיקרית שלה איננה פרנסה (היא מבוססת כלכלית) אלא חזרה לעבודה משמעותית, ולכן אין לה שום כוונה להתפשר על פחות מתפקיד ניהולי בכיר. מה היא צריכה לעשות? להפסיק לחפש עבודה.

היא מהבודדים שלא צריכים להתפשר על כלום, רק להמתין בסבלנות עד תום המשבר, גם אם ימשך עוד שנה. היא ממילא לא תמצא תפקיד שיענה לציפיות שלה כיוון שהקריירה שלה סובלת משתי בעיות אסטרטגיות: נחיתות תדמיתית של תעשיית הנסיעות, ובנוסף המיצוב הנמוך של מקצוע המכירות (הרחבה בטור המנהל הכי פחות מקצועי הוא הכי חשוב לארגון). עדיף לה לנצל את המשבר לעיסוקים אחרים, לביסוס ולהרחבת רשת הקשרים, לשיפור מיומנויות טכנולוגיות ואחרות, ואולי אף לתכנון ולבניית התשתית לפיתוח מיזמים/שיתופי פעולה עתידיים בתחום המומחיות שלה, שעתיד להשתנות משמעותית.

בשל מעמדה התדמיתי בתעשייה שלה אין כל חשש לפגיעה בערך המותג ובערך השוק שלה, ואכן, משהפנימה כי מותר לקחת אתנחתא מעבודה בשכר ("חינכו אותי שלא לעבוד זה לא מוסרי"), הפסיקה לחפש עבודה. היא מברכת על פסק הזמן שקבלה, מבינה שזו הזדמנות בלתי חוזרת לעשות דברים שאף פעם לא הספיקה, והיא עסוקה מבוקר עד ערב, נהנית מכל דקה.

מאזן הכוחות במשפחה

הדוגמה השלישית היא יותר טריקית - עובדת אדמיניסטרטיבית בתעשיית התעופה שנמצאת בחל"ת מספר חודשים ולא ברור מתי תוחזר לעבודה. היא בת 47, נשואה ואם לשלשה, בעלה הוא המפרנס העיקרי ומצבם הכלכלי יציב. הם יכולים להסתפק במשכורת אחת, מה גם שאין חשש למשרתו ולשכרו של בן זוגה (הוא בכיר במגזר הציבורי), אך למרות שכלכלית היא יכולה לא לעבוד עד תום החל"ת ויותר, כל יום נוסף מחוץ לשוק העבודה פוגע במצב רוחה, בביטחונה העצמי, ובמאזן הכוחות במשפחה. לכן עדיף לה להתפשר משמעותית גם על תפקיד וגם על שכר, העיקר לקום כל בוקר לעבודה.

לסיכום, אל תהססו להתפשר אם אין ברירה, רק אל תשחיתו זמן וכסף על ניסיונות הסבה למקצועות מתגמלים יותר, זה לא עובד למרות מה שמוכרים לכם, והכי חשוב - זכרו שהמשבר זמני. אין שום סיבה למהר ולאמץ את נבואות הזעם של יודעי דבר ("שירות התעסוקה מזהיר מ'דור אבוד' של צעירים"), הנבואה כי מרבית השכירים יצליחו להשתקם ולשוב פחות או יותר לפוזיציות הקודמות טרום המשבר, סבירה באותה המידה. בהצלחה

הכותבת היא מומחית לשוק העבודה