העימות הראשון בין ג'ו ביידן ודונלד טראמפ / צילום: Patrick Semansky, AP
על השאלה "מי ניצח" בעימות הטלויזיה הראשון בין הטוענים לנשיאות ארה"ב אפשר לנסות ולהשיב רק לאחר שננסה להגדיר "ניצחון"; ורק לאחר שננסה לא להגדיר "ניצחון".
זו לא הייתה תחרות אולימפית, הנמדדת על פי העזה אקרובטית, או על פי אסתטיקה, או על פי רהיטות. כמובן, לא יזיק להצטיין בכל שלוש הקטגוריות, אבל הניקוד של חבר השופטים לא ילמד אותנו הרבה.
הגדרה חיובית של ניצחון צריכה להיות מיוסדת על המטרות המוקדמות של כל אחד מן המתעמתים.
אחד מהם היה צריך לשנות מעיקרה את הדינמיקה של מערכת הבחירות, מפני שהסקרים מעמידים אותו בעמדה ברורה למדי של הפסד, חמישה שבועות לפני יום הבחירות. השני היה צריך לכל הפחות לבסס את יתרונו. תמיד טוב להגדיל יתרון, אבל כאן היה חשוב הרבה יותר למנוע את הישמטותו, או את כירסומו. מערכות בחירות בעבר הראו שקשה לסגור הפרש של 6% עד 7% בחמישה שבועות, אבל אין זו משימה בלתי אפשרית.
הוויכוח הראשון (מתוך שלושה) עמד להתחיל את הצימצום. פרשן מנוסה אחד ב"וול סטריט ג'רנל" הקדים לכתוב, שבעצם לא כל 90 הדקות של הוויכוח חשובות, אלא רק 30 הראשונות: הן יספיקו לצורך התרשמות.
ואמנם 30 הדקות הראשונות של הוויכוח הספיקו. הן הניבו תוהו-ובוהו.
המתפרץ הסדרתי
שורה של פרשנים פתחו הבוקר במלים "אני מעולם לא ראיתי ויכוח כזה". אני מרשה לעצמי להתחיל באותן המלים עצמן, ולהסביר אותן.
ויכוח הטלויזיה הראשון באמריקה היה במערכת הבחירות של 1960, קנדי נגד ניקסון, האמא של כל הוויכוחים. אחר כך הייתה הפסקה של 16 שנה. רק ב-1976 התחדשה המסורת, ולא פסקה עוד. אני צפיתי בכל הוויכוחים מאז 1976. אני מסוגל להגיד לפחות משהו על כל אחד מהם. אף אחד מהם לא התקרב כלל אל מה ש-100 מיליון אמריקאים ראו אתמול בלילה.
בפעם הראשונה בתולדות הוויכוחים, המנחה (כריס וואלאס מרשת "פוקס", איש מקצוע ותיק ללא משוא-פנים), איבד את השליטה. מאין לו היכולת לכבות מיקרופונים הוא הוכרח להסתפק בתחינות חוזרות שאחד המתווכחים יואיל להניח ליריבו לדבר. הוא לא הניח. המתפרץ הסדרתי היה נשיא ארה"ב, אלא מה.
רפובליקאים ותיקים, התומכים בטראמפ, ביקרו אחר כך את הופעתו. הסנאטור לשעבר דיק סנטורום, בעצמו טוען לשעבר לנשיאות, אמר שהנשיא חיבל במאמציו שלו, והזיק לסיכוייהם של מועמדי המפלגה לכהונות אחרות. מושל ניו ג'רזי לשעבר, כריס כריסטי, ידיד קרוב של טראמפ שהשתתף בהכנות לוויכוח, הודה שהנשיא היה "חמום מוח מדי" (הוא השתמש במלים too hot).
אם מטרתו של טראמפ הייתה "לשנות את הדינמיקה", כפי שכתבנו למעלה, "הוא הצליח רק לקבע אותה", בלשונו של דייויד אקסלרוד, יועצו הבכיר לשעבר של הנשיא אובמה.
רגע האמפתיה המוחמץ
במידה שמומחי הבחירות של טראמפ יעצו לו לנסות ולהגיע אל לבן של "נשים לבנות בפרוורים" (הקבוצה הדמוגרפית המבוקשת ביותר בבחירות האלה), הוא לא טרח במיוחד.
אין זאת אומרת שהוא לא יגיע אליהן. לפני ארבע שנים הן התייצבו לצדו אפילו לאחר שדלפה קלטת בת עשר שנים שבה נשמע מתרברב בנסיונות אונס. אולי זה יקרה גם הפעם. אבל ספק אם זה יקרה בזכות הוויכוח הזה.
היה רגע אחד ב-90 דקות הוויכוח שבו טראמפ היה יכול לשווק את עצמו בעטיפה של אנושיות ושל אמפתיה, שתי תכונות שמעולם לא איפיינו את אישיותו הפומבית. זה היה כאשר ג'ו ביידן הזכיר את בנו בכורו בו (Beau), אשר התנדב לשרת בצבא האמריקאי בעיראק, חלה בסרטן לאחר שובו הביתה, ומת בגיל 46. חיי ביידן היו משופעים בטרגדיות משפחתיות. אשתו ובתו הקטנה נהרגו בתאונת מכונית כמעט לפני 50 שנה.
הנשיא היה יכול להנמיך את קולו, לרכך את הבעת פניו, ולהגיד משהו מעין, "אני יודע את כאבך ג'ו, גם אני אב לבנים, ואני רוצה להביע לך את חמימותי". תחת זאת הוא התפרץ, "על איזה בן אתה מדבר, על האנטר?", ועבר לתקוף את בנו השני של ביידן על התמכרותו לקוקאין בצעירותו.
זדון, קטנוניות וחוסר נדיבות בקעו מן הרגע ההוא. חלק ניכר של האמריקאים מעדיפים להניח שנשיאיהם הם אנשים הגונים ואוהבי-בריות. חלק ניכר של החלק הניכר אמנם התרגלו להנמיך את ציפיותיהם מטראמפ, לפחות בעניינים של אופי. אבל אין זה מן הנמנע שהפעם הוא חצה את הגבול גם בעיניהם.
אשה אחת במדינת אוהיו אמרה לקבוצת מיקוד של "CNN" מייד לאחר הוויכוח, שהיא הצביעה בעד טראמפ ב-2016, והיא תומכת במדיניותו, אבל התנהגותו בוויכוח מילאה אותה סלידה, והיא אינה מתכוונת לחזור ולתמוך בו.
"CNN" עשתה סקר בזק בין צופים בוויכוח. 60% מהם חשבו שביידן ניצח, ו-28% חשבו שטראמפ. אני לא חשבתי כך. ביידן הפגין חולשה. רוב תשובותיו היו רפות, או לקויות, או חסרות. כרגיל אצלו, משפטים התחילו אבל לא הסתיימו. הוא אמר דברים שלא היה צריך להגיד, למשל הוא קרא לנשיא "מוקיון" ו"שקרן". גם אם טראמפ ראוי לתארים האלה, השימוש בהם אינו מועיל למועמד האופוזיציה.
אבל ביידן לא קרס, בוודאי לא במידה שאליה ייחלו הרפובליקאים. הטון הלא-ציווילי של הנשיא האפיל במידה כזאת על מהלך הוויכוח עד שהוא טישטש את חולשות ביידן.
ביידן ו"הסוציאליסטים"
אנחנו עוסקים באריכות רבה בכוריאוגרפיה של הוויכוח על חשבון תוכנו. טראמפ נתן את הטון, וקבע את כיווני הוויכוח. ביידן נקלע רוב הזמן לעמדת התגוננות, שלא תמיד הייתה אפקטיבית. הנשיא ניסה לדחוק את ביידן שמאלה, ולסחוט ממנו הסכמה עם "הסוציאליסטים" במפלגתו.
כשביידן נמנע במפגיע מלקבל עמדות של השמאל בעניינים כמו ביטוח בריאות אוניברסלי, או הפסקת המימון של כוחות משטרה מקומיים, טראמפ חזר ולגלג, "הפסדת את קולות השמאל". זו בהחלט אסטרטגיה סבירה, מפני שהשמאל אמנם חושד בנטיותיו המרכזיות של ביידן. חשדנות כזאת כלפי הילרי קלינטון ב-2016 השאירה מצביעים שמאליים בבית, והקלה על טראמפ לנצח בהפרש קטנטן.
כיוצא בזה, סבירה בהחלט הייתה תזכורתו של טראמפ שמדיניותו הכלכלית ערב משבר הקורונה העשירה לא רק את העשירים ביותר, אלא גם את המעמד הבינוני, שהפנסיה שלו תלויה במידה רבה במה שמתרחש בבורסה. סיבה מרכזית לשגשוגה של הבורסה תחת טראמפ, אפילו בימי הקוביד, היא רפורמות המס של תחילת כהונתו. ביידן חזר בוויכוח על הבטחתו שהוא יעלה את מסי החברות שטראמפ הוריד (מ-21% ל-28%) אם ייבחר לנשיא. או אז, הזהיר טראמפ, אמריקה תידרדר אל "השפל הכלכלי החמור ביותר בתולדותינו".
בעניין המסים, הכול ציפו שמס ההכנסה האישי של טראמפ יתפוס מקום בולט בוויכוח. ערב הוויכוח גילה ה"ניו יורק טיימס", שהנשיא שילם רק 750 דולר לממשלה הפדרלית בשנה הראשונה של כהונתו; ולא שילם כלל ב-10 מ-11 השנה הקודמות. נקל לשער מה טראמפ היה עושה במספרים כאלה. אל נכון הוא היה קורא לביידן פעם אחר פעם "מר 750 דולר". חולשתו של ביידן כמתווכח התחוורה היטב, כאשר התקפתו על טראמפ הסתיימה בקול ענות חלושה.
חכו בדריכות, נערים גאים
נקודת השפל של טראמפ בוויכוח הייתה סירובו לגנות במפורש גזענות לבנה. הוא נשאל קונקרטית על קבוצה גזענית אחת, המכנה את עצמה "הנערים הגאים". אנשיה הופיעו בחגור צבאי מלא ברחובות העיר פורטלנד, בצפון מערב ארה"ב, באקט שנחשב לפרובוקציה. טראמפ הכריז כי המסר שלו ל"נערים" הוא "הניחו את נשקכם, והמתינו דרוכים" (תרגום לא מילולי של stand back and stand by).
תגובתו עוררה תדהמה רחבה, גם מצד אנשים בימין. הליגה נגד השמצה, שהיא הארגון היהודי הוותיק ביותר למען זכויות אדם בארה"ב, מיהרה לתבוע מן הנשיא להסביר מדוע נמנע מלגנות גזענות.
הוויכוח הסתיים באופן דרמטי, בשאלת-השאלות של הימים האלה: האם בדעת הנשיא לכבד את תוצאות הבחירות. הוא נמנע מלהבטיח, וחזר והאשים כי הצבעה באמצעות הדואר כרוכה בזיופים מסיביים. על פי הערכה, אולי חצי מהאמריקאים יצביעו בדואר. אם הנשיא ינסה להשיג את פסילת הצבעתם, לארה"ב מזומנים ימים מסובכים מאוד.
אגב, בערך מיליון אמריקאים כבר הצביעו, ורבים נוספים יצביעו בקלפיות מוקדמות בימים הבאים. יום הבחירות הרשמי הוא אמנם שלושה בנובמבר, אבל הבחירות כבר התחילו, ויכוח או לא ויכוח.
הוויכוח הבא, אם יהיה כזה, מיועד להתקיים ב-15 באוקטובר.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny