שרון דביר (מימין), דותן בורנשטיין (במרכז) ועומר מסארווה (משמאל). "פעם יזם ערבי לא היה עובר את שלב המזכירה בקרן הון סיכון" / צילום: איל יצהר
הסיפור של סאליקרופ מתחיל במדענית הודית, ד"ר רוצ’ה גודבולי (52), שחזרה למומביי ולא הייתה לה מעבדה מתקדמת הדרושה להמשך עבודתה כביוכימאית. אבל לעומת זאת, חברים של המשפחה הציעו לה פיסת אדמה במומביי על החוף, כדי שתוכל לגדל צמחים כמו שהיא אוהבת - "אבל ראיתי שזה כל-כך מלוח, ששום דבר שאפשר לאכול אותו לא יכול לגדול שם", היא מספרת. "אז עלה לי הרעיון לטפל בזרעים כדי לאפשר להם לגדול בסביבת מליחות גבוהה".
גודבולי, בעברה ביולוגית מולקולרית בחברת הזרעים סינג’נטה ויועצת לתעשיית הפארמה ההודית, חשבה שחבל להשאיר את כל זה בפיסת האדמה שלה מול הים. כיוון שכבר היה לה קשר חזק עם ישראל, דרך מעורבותה בפרויקט "ובחרת בחיים", שבו תרמילאים ישראלים מתנדבים בהודו, בין השאר בפרויקטים מדעיים הקשורים במים, חיפשה שותפים ישראלים שייקחו את הרעיון שלה הלאה.
מכאן, עובר הסיפור לשני חברים ותיקים שהכירו בחממה הטכנולוגית הערבית הראשונה, NGT, שנפתחה אחרי יום האדמה בשנת 2000. האחד הוא האגרונום עומר מסארווה, בן 69, בוגר מקווה ישראל, שהיה אחד המשקיעים בה. "ידעתי שיכול להיות שלא ארוויח מזה כסף", הוא אומר, "אבל הרגשתי שאני חייב לעשות את זה כדי שתהיה יותר אינטגרציה בין היהודים והערבים ופחות מתח ישרור ביניהם".
ברקורד של מסארווה בין השאר אקזיט יפה מחברת טופ סידס שהקים עם שותפים, חברת א.ב. זרעים. טופ סידס שלטה בתחום פיתוח זרעי העגבניות בישראל (עגבניית השרי עם הפסים השחורים ש"זברה", העשירה בליקופן, היא אחד הפיתוחים שלה) ועשתה עסקים יפים בעולם. בסופו של דבר, היא נמכרה בכ-20 מיליון דולר למיצוי היפנית. מסארווה עצמו מכר קודם לכן את חלקו בסכום שלא פורסם.
השותף השני הוא ד"ר שרון דביר (62) שניהל בשעתו את החממה, שבעיניו הייתה מנוף לשינוי. "היום, כשיזם ערבי דופק על דלת של קרן הון סיכון, מסתכלים עליו בגובה העיניים", הוא אומר, "אבל בימים שקדמו לחממה הוא לא היה עובר את שלב המזכירה". לאחר החממה היה דביר ממייסדי חברת רוטס, לצד בועז וכטל (מ"עלה ירוק") הנסחרת בבורסה באוסטרליה.
אז מה עושים בסאליקרופ? בעצם, הם "מחנכים" זרעים לעמוד בתנאים של מליחות, על-ידי טיפול שהוא כמובן הסוד המקצועי של החברה, ללא הנדסה גנטית. עמידות בפני מליחות היא משימה בוערת שהפתרונות לה יכולים לייצר יותר מזון - בעולם שלפני כשנה וחצי עבר את נקודת האיזון בין כמות המזון שהוא מייצר לכמות המזון שהוא צריך; ובמציאות שבה ההתחממות הגלובלית גורמת לפני הים לעלות ולהמליח את האקוויפרים, וכך גם יותר קרקעות הופכות למלוחות, וגם יש פחות מים מתוקים זמינים להשקיה.
על-פי נתוני ארגון המזון והחקלאות של האו"ם (FAO), יש פגיעה ביבולים ב-20% מהמדינות בשדות המושקים, והיא מוערכת באובדן הכנסה של 12 מיליארד דולר בשנה. וזאת, עוד לפני שדיברנו על אדמות שכמעט לא מגדלים בהן, או שבוחרים רק גידולים עמידים יותר למליחות, ביניהן אדמות הערבה והנגב ושטחים נרחבים אחרים במזרח התיכון. הבעיה בהחלט נמצאת על השולחן. חברת הזרעים מונסנטו, למשל, השקיעה עד כה סכום המוערך בכ-3 מיליארד דולר בניסיון להקנות לזרעים, בדרך של הנדסה גנטית, עמידות בפני מלח - עד כה ללא הצלחה.
לאחר כארבע שנים של ניסויים מתחת לרדאר, סאליקרופ האיצו את הפעילות ומינו למנכ"ל את דותן בורנשטיין. בשנה וחצי האחרונות הם טיפלו במאות דונמים באזורים שונים של הודו וישראל, בגידולים כגון עגבניות, אורז, חיטה, תרד, תירס ופלפל, ולפני הקורונה היו על סף התחלת עבודה בדרום אמריקה וצפון אמריקה. בינואר 2019 הם זכו בפרס ראשון בתחרות סטארט-אפים של מדינת אנדפרדש שבהודו, בזכות השיפור הדרמטי בתנובה בגידול אורז. לאחר מכן הם זכו גם במענקים ממשרד החקלאות, מהורייזן 2020 של האיחוד האירופי, ומרשות החדשנות בישראל.
מתחרים ישירים אין להם כרגע. אומנם סינג’נטה (ענקית ייצור הזרעים) מנסה בהשקעות אדירות להתחרות בהם, אך ללא הצלחה. העתיד של סאליקרופ פתוח לרווחה והם תמיד ישמחו לחבור בדרך זו או אחרת לחברת זרעים גדולה.
סאליקרופ
יזמים: ד"ר גוצ'ה גודבולי, עומר מסארווה, ד"ר שרון דביר. מנכ"ל: דותן בורנשטיין
מוצר: זרעים אמידים למליחות (בקרקע ובמים)
שנת הקמה: 2013
גיוס עד היום: מוערך בכ־1.5 מיליון דולר
עובדים: 6 ישירים ועוד עשרות פרילאנסים