כיתה של ילדים חירשים ביפן. משננים ריחוק חברתי בשפת הסימנים
צילום: רויטרס,
Kim Kyung־Hoon
להמצאת שפת הסימנים יש קרדיט רב משתתפים. למעשה, אפשר לומר שכל החירשים שותפים לה. כמעט בכל מקום שמתקבצים בו חירשים יחד, הם ממציאים שפה שבה יוכלו לשוחח אלה עם אלה. השפות האלה בדרך כלל אינן מתועדות בכתב. לכן שפות סימנים נולדו שוב ושוב. וכשפות שנולדות שוב ושוב, הן יוצרות הזדמנות נדירה לחקור את הלידה של שפה בעידן המודרני.
פרופ' (אמריטה) וונדי סנדלר, המייסדת והעומדת בראש המעבדה לחקר שפת סימנים באוניברסיטת חיפה, קוראת לשפות הסימנים החדשות הללו "שפת הבית". "חירשים שהשתמשו בשפות בית שמחו והתרגשו לגלות שמבחינה בלשנית, מדובר בשפה לכל דבר. שפה מורכבת, שלמה, שמכילה את כל האלמנטים המשמעותיים של שפה מדוברת. שפות בית, כמו שפות סימנים רשמיות, מכילות מילים מהעולמות התרבותיים של המדינה שבה הן נוצרות, אבל מלבד זאת אין קשר בינן לבין השפה המקומית.
"מבחינת מבנה, שפה הסימנים הישראלית, או 'שפת הבית' שפותחה על ידי הבדואים משבט א-סייד (שבט עם שיעור גבוה במיוחד של חירשים, מסיבות גנטיות) אינן דומות במבנה שלהן לעברית או לערבית יותר מאשר לשפות אחרות בעולם".
השפה של שבט א-סייד
סנדלר זכתה לחקור את השפה שהתפתחה במשפחת א-סייד - מהדור הראשון של דוברי השפה, אחרי שהתפתחה המוטציה הגנטית, ועד הדור הנוכחי, שיש בו 130 חירשים באוכלוסייה של 4,000 איש. כך, היא יכלה לענות על כמה שאלות מהותיות בבלשנות. לדוגמה, האם שפה חדשה שנוצרת יש מאין מופיעה כאוסף של סימנים מופשטים מיד או מתפתחת מתוך מחוות גוף שהולכות ומשתכללות? האם היא מופיעה מיד עם הכללים הדקדוקיים שלה או שתחילה הדקדוק הוא פרימיטיבי ולאחר מכן מתפתח בהדרגה?
במהלך המחקר, התברר שבדור הראשון של דוברי "שפת הבית" של משפחת א-סייד, השפה הייתה פחות מורכבת, והיא כללה בעיקר שמות עצם ללא סימנים דקדוקיים. משפטים רבים כללו מילה אחת בלבד. לדובר בשפה הזאת יש עדיין יכולות קוגניטיביות מאוד מורכבות, אבל השפה פשוטה, והיא מעין שעטנז בין מימיקה לבין מילים. בדור השלישי, שפת הבית כבר כללה את כל האלמנטים של שפה, כולל תחביר וחלקי משפט.
בעוד הדובר של הדור הראשון השתמש בפנים ובגוף להעברת רגש, דובר הדור השלישי כבר משתמש בפנים ובגוף להעברה של רגש אך גם לסימון המבנה הדקדוקי של המשפט. הדבר דומה לשימוש באינטונציה של הקול אצל דוברי שפות קוליות - גם להבעה של רגש וגם לסימון החלקים הדקדוקיים של המשפט. למשל, במשפט "אם לא יירד גשם, ניסע לטייל", עלייה קלה בקול במילה "גשם" מציינת שעומד להיות חלק שני למשפט.
הגילוי של סנדלר, שהדקדוק התפתח לאורך הזמן, היה ממצא ייחודי בבלשנות, שרלוונטי לא רק לשפת הסימנים. "אנחנו רואים שהדקדוק ומורכבויות אחרות מתפתחים מוקדם יותר בקהילה גדולה שיש לחבריה מעט ידע משותף, לעומת קהילה קטנה עם הרבה ידע משותף", היא אומרת. ככל הנראה, הסיבה לכך היא שבקהילה עם ידע משותף רב אפשר לשוחח באופן פחות פורמלי, כולם כבר מבינים זה את זה.
"יש הרבה עניין בממצאים שלנו מצד אנשים שמתעניינים באבולוציה של השפה. כמובן, אנחנו לא רואים אבולוציה בשלושה דורות, אבל לפחות זה אמפירי. אנחנו לא יודעים מזה בהכרח איך בני האדם פיתחו יכולות שפה, אבל אנחנו יכולים לראות איך זה היה יכול לקרות".
קיבוץ גלויות של שפות
הרומן של סנדלר עם שפת הסימנים התחיל כשהיא למדה לתואר ראשון באוניברסיטת ג'ורג'טאון שבארה"ב. כיוון שידעה שהיא מעוניינת לחזור לישראל, היא בחרה בלימודי בלשנות, שנראו לה מתאימים להעמקה במדינה שמדברים בה שפות רבות.
"באותו זמן, הציעו לי ללמד עברית באוניברסיטה לחירשים בוושינגטון. זו אחת האוניברסיטאות היחידות בעולם שבה כל התלמידים לתואר ראשון הם חירשים, וכך גם חלק גדול מהסגל. זו אוניברסיטה מאוד טובה. לא ידעתי אז לדבר בשפת הסימנים האמריקאית, אבל כמה שבועות לפני כן ראיתי במקרה פרק של '60 דקות' על סטודנטית חירשת, והיא התראיינה בשפת הסימנים. כבלשנית זה מאוד סיקרן אותי. כך למדתי את שפת הסימנים האמריקאית, והשתמשתי בה כדי ללמד עברית.
"כשהייתי יושבת בפאב או עם הסטודנטים והמרצים, בחנתי את השפה שלהם וראיתי שיש בה אלמנטים רבים של מה שהבלשנים מגדירים 'שפה', אבל בשפת הסימנים עושים אותם קצת אחרת, כמו הדוגמה שנתתי עם השימוש בהבעות הפנים והגוף כדי לייצג את הדקדוק של המשפט. או מיקום שונה של הסימן לפי הגוף. אם אני אומרת את המילה 'לימדתי', שזה בעצם 'נתתי לך ידע', אז אנחנו משנים את המיקום של הסימן לפי ההקשר. אם אני נתתי לך - אסמן קרוב לגוף שלך, אם את נתת לי - אסמן קרוב לגוף שלי. או אם אני נתתי לכולם, אז אסמן כמה פעמים בכמה כיוונים".
סנדלר התמחתה בהמשך בשפת הסימנים הישראלית. "ישראל מיוחדת בכך שיש לנו כמה שפות סימנים, דיאלקטים, אבל גם יש לה שפת סימנים עיקרית, שנוסדה ממפגש של חירשים שעלו לארץ בעליות הראשונות בשנות ה-30.
"חלק מהחירשים לא ידעו קרוא וכתוב, אלא רק את שפת הבית שבה דיברו עם המשפחה השומעת שלהם. לעומת זאת, הקבוצה שהגיעה מברלין, הגיעה מבית ספר לחירשים בעיר שהיה מאוד מוצלח, והם ידעו גרמנית מבית הספר וגם את שפת הסימנים הגרמנית. הם כובדו בקהילת החירשים הישראלית כמשכילים, ולכן בשפת הסימנים הישראלית ישנם סימנים רבים שמגיעים מגרמנית. לאחר מכן הגיעו בבת אחת חירשים רבים ממרוקו ומאלג'יר, והם הביאו איתם שפה שנוצרה בקהילות היהודיות במקומות הללו. ישנם עדיין קשישים שדוברים את השפה הזו דווקא.
"שפת הסימנים הישראלית היא בסך הכול בת 90-100 שנה, והיא לא מבוססת על העברית המסורתית. כל שפות הסימנים שאנחנו מכירים היום הן יחסית צעירות, משום שהן לא משאירות סימן כתוב. השפה הראשונה שאנחנו מכירים היא מבית ספר לחירשים בבריטניה לפני 300 שנה. התיעוד הראשון לקיומה של שפת סימנים הוא מטורקיה, לפני מאות רבות של שנים, אבל אנחנו לא מכירים את השפה הזו, רק יודעים שהיא התקיימה".
זו בעצם עדות לכך שקל להמציא שפה?
"אם את ואני היינו החירשות היחידות בקבוצת שומעים, כנראה בתוך כמה ימים היינו ממציאות לנו שפת סימנים בסיסית, שהיא לא רק מחוות ידיים אלא עם מאפיינים של שפה ממש".
שפה שונה פירושה תרבות שונה?
"שפת הסימנים היא בהחלט התרבות של החירשים. אני חושבת שעבור רוב החירשים מלידה, זו שפת האם ותרבות האם. היא קשורה לתרבות הישראלית, אבל היא לא זהה לה. במערכת החינוך הישראלית, רק לאחרונה התחילו לראות בשפת הסימנים יותר מקביים עד ללימוד עברית, אבל בעיניי לכל אדם יש זכות לשפת אם, ושפת הסימנים היא שפה יפה ומורכבת שיכולה להביע כל דבר".
האם העובדה ששפת הסימנים הישראלית מכילה הרבה סימנים משפת הסימנים הגרמנית משמעותה שהחירשים בישראל מושפעים מהתרבות הגרמנית?
"לא, אין קשר. הם לא הביאו את התרבות הגרמנית אלא את שפת הסימנים שהחירשים המציאו במקרה בגרמניה. החירשים המבוגרים סיפרו לי לאורך השנים שבעוד שהישראלים התקבצו כל אחד לתוך קהילתו, החירשים התחברו מהר יותר בגלל החירשות, ויש להם תרבות חירשים ישראלית משותפת מאוד חזקה. הם מבינים חירש אחר באופן עמוק ומיידי יותר מאשר ישראלי מהשכונה שלהם.
"היה לי חבר חירש שנסע לנופש בספינה. פתאום כרזו משהו שהוא לא שמע, וכולם ירדו מהספינה. נותרו מבולבלים על הסיפון הוא ואשתו, וזוג חירשים נוסף מיוון. הם מיד זיהו האחד את השני וצחקו, ומאותו רגע בילו את יתר הטיול יחד, ולא עם ישראלים אחרים".
הם הצליחו לשוחח ביניהם למרות שאלה דוברי שפת סימנים ישראלית ואלה יוונית?
"זו לא בדיוק אותה שפה, אבל משהו בדקדוק הוא דומה ומי שמוכשר בשפות יכול להתגבר על הפער ולשוחח לפחות בצורה בסיסית".
ושומעים שלא מכירים שפת סימנים, גם הם יכולים להבין אינטואיטיבית משהו ממה שנאמר בשפת סימנים, בגלל הקשר הוויזואלי בין הסימן למסומן?
"מעט. הסימנים התחילו כדומים למסומנים אבל עם הזמן התרחקו מהם".
שפת סימנים מפעילה במוח אזורים המזוהים עם שפה או המזוהים עם תמונה?
"זה לא תחום המחקר שלי, אבל למיטב ידיעתי היא מפעילה את כל האזורים הקשורים לשפה, כמו שפה מדוברת, ועוד כמה אזורים הקשורים לראייה".
אילו אלמנטים נוספים קיימים בתרבות החירשים הייחודית, מלבד השפה?
"הקמנו תיאטרון בשפת הסימנים, כחלק מפרויקט מחקר שלי במימון המועצה האירופית למחקר. הבמאי בנה לנו הצגה ששילבה אימפרוביזציה ופנטומימה עם שפת סימנים וההצגות היו מלאות. צוות השחקנים כלל שישה חירשים ועוד מתורגמנית משפת הסימנים, שהחירשים קוראים לה גם חירשת כמחמאה. זה היה נפלא כי פתאום גם השומעים בקהל ראו שיש לחירשים תרבות, שיש להם קהילה, שזה מעבר ללקות. נכון שזה חוש שאבד, וצריך להסתדר בלעדיו, אבל גם מרוויחים משהו. זה מאוד הרשים אנשים ששומעים. זה קצת שונה ממה שקורה אצל אנשים עיוורים או נכים שאינם הולכים. גם להם יש קהילה, אבל אין להם שפה ייחודית להם, וזה הבדל גדול".
שפה לא רק לחירשים
שפת סימנים יכולה להיות כלי יעיל גם לשומעים בנסיבות מסוימות. אם היא מתפתחת בטבעיות כזו, מדוע היא לא מפתחת אצלנו לצד השפה המדוברת?
"יש קהילות מסוימות של שומעים שאסור להם לדבר ופיתחו שפת סימנים. לדוגמה, בקרב הילידים באוסטרליה יש קהילות שבהן קיים איסור בדיבור על אלמנות ויתומים, והם פיתחו שפת סימנים. אנחנו רואים את זה גם אצל נזירים שאסור להם לדבר. נוצרת מערכת סימנים שהיא ממש שפה. לשבטים הילידים בארה"ב, יש הרבה שפות מורכבות ומעניינות, אך כדי לתקשר בין כל השבטים בשפה אחידה, הם פיתחו דווקא שפת סימנים, בלי קשר לחירשות או לאיסור דיבור.
"לגבי ילדים שומעים שגדלו להורים חירשים, אפשר לומר שהם דו-לשוניים, ואז כמו ילד דו-לשוני אחר, הם לפעמים מערבבים, ובמקום מילה הם זורקים סימן פה ושם, ובהבעות הפנים הם משתמשים אחרת".
בעבר לא היה תיעוד רב לשפת הסימנים, כי קשה לתעד אותה בכתב. היום אפשר להעביר מסרי וידיאו. האם המשמעות היא שהתרבות הזאת תתחיל לאסוף יותר נכסים מדור לדור וקצב המצאת השפות החדשות יפחת?
"כבר היום סיפורים עוברים מדור לדור בתרבות החירשים באמצעות מסורת של מספרי סיפורים בשפת הסימנים. לכן יש סיפורים ואגדות ששפת הסימנים היא שפת המקור שלהם, וגם שירה. ערכנו לאחרונה ערב סיפורים ושירה בשפת הסימנים והזמנו משורר הולנדי נפלא. יש אלפי שפות חירשים ולכל אחת יש מסורת סיפורים משלה. בהחלט יכול להיות שהווידיאו יאפשר להעביר את הנכסים התרבותיים של קהילת החירשים מדור לדור ומקהילה לקהילה במדינות שונות בצורה נוחה יותר".
חירשות בזמן קורונה: "כולנו מבולבלים מההנחיות, והחירשים מבולבלים במיוחד"
אף שלחירשים יש תרבות ייחודית שהם גאים בה, הם עדיין סובלים כמו בעלי מגבלה אחרים מחוסר בהנגשה. בתקופת הקורונה, הדבר הפך לצורך בוער במיוחד.
"בישראל יש 300 אלף כבדי שמיעה", אומרת סנדלר. "ממילא קשה להם להבין את החדשות, בעיקר כשבועת הדיבור קטנה כל כך - צריך להגדיל אותה לפחות פי 2. כשהדוברים עוטים מסכה, זה גרוע יותר. קוראי השפתיים לא יכולים לראות את השפתיים וגם מי שלא קוראים שפתיים מסתמכים מאוד על הבעות הפנים כדי להבין את 'טון הדיבור'. כשהפנים מכוסות מסכה, זה נמנע מהם. הם מקבלים תחושה שכאשר נציגי הציבור עומדים ומדברים אל אזרחי ישראל, החירשים וכבדי השמיעה לא כלולים. כולנו מבולבלים היום מההנחיות, והחירשים מבולבלים במיוחד". אם בעבר בן משפחה שומע יכול היה לשבת איתם בזמן החדשות, היום הם לעתים קרובות לבד או בתא משפחתי שכולל רק חירשים.
"זה נכון לא רק לחדשות, אלא גם לחיי היומיום בתקופה הזאת. קהילת החירשים המציאה מסכה שקופה, אך היא מתמלאת באדים מיד. שמעתי שבבית החולים שיבא המציאו מסכה שקופה שעובדת טוב יותר".
בעת קבלת טיפול רפואי בתקופת הקורונה, הבעיה הופכת למסוכנת ממש. "מבקשים מהם להיכנס לבד לרופא, אבל אין להם בהכרח יכולת לתקשר איתו. הם רגילים להיכנס עם מתורגמן. אחד הפתרונות הוא טאבלט שמתרגם משפת הסימנים לעברית".
אפשר לכתוב.
"הצעירים בהחלט כותבים. לעומתם, חלק מהחירשים המבוגרים יותר בארץ מעולם לא למדו לכתוב היטב בעברית. זה יותר טוב מכלום, נכון, אבל הדרך הכי טבעית בשבילם להתבטא ולהבין היא בשפת הסימנים.
"אני מכירה עורך דין חירש שחלה בקורונה. לקחו אותו למד"א. הוא הבין ששואלים אותו אם יש לו אלרגיה אבל הוא לא היה יכול לענות. ממילא למי שאין קול פיזי קשה להישמע במרחב של השומעים. אלה אנשים מוכשרים, משכילים ושקופים".
סנדלר תרמה למאמץ והשיקה את "ספר הקורונה". "החזון היה של קולגה שלי, פרופ' דונה ג'ו נאפולי, סופרת ילדים ובלשנית מאוניברסיטת סוות'מור בארה"ב", מספרת סנדלר. "לפני כעשור היא התחילה להתעניין בשפת הסימנים ותרגמה חלק מהספרים שלה לשפה הזאת. בתחילה פרסמה ספרי נייר, שכללו לצד הטקסט הכתוב גם סימנים בשפת הסימנים האמריקאית, כדי שילדים שומעים יוכלו להכיר אותם. היום היא מפרסמת ספרים לקריאה באמצעים דיגיטליים, שמשלבים בין טקסט, הקראה בקול וסימון. הם נועדו לאפשר קריאה משותפת להורה וילד שאחד מהם חירש, והם הופיעו בכמה שפות".
"ספר הקורונה" הוא פיתוח משותף של סנדלר ונאפולי. זהו ספר ילדים שמסביר בשפת סימנים ובעברית במקביל מהי הקורונה וכיצד היא משפיעה על חיינו. סנדלר יזמה את התרגום שלו לעברית ולשפת הסימנים הישראלית. "היינו צריכים לתרגם אותו לעברית ואז לשפת הסימנים, ואז משפת הסימנים חזרה לעברית תואמת. זה לקח שלושה חודשים", היא אומרת. על התרגום לעברית הייתה אחראית דלית אבנון, ולשפת הסימנים דבי מנשה ואורה אוחנין. לאיורים אחראי אקסל שפלר, המוכר מספרים כמו "לקוף יש בעיה".
"למרות שמדובר בספר שמיועד קודם כול לילדים חירשים, החלטנו להוסיף פסקול גם בעברית, ובאמת אני רואה את הילדים במשפחה שלי, שהם ילדים שומעים, מאזינים לספר ומתחילים לחקות את הסימנים וללמוד אותם".
כך תתגברו על מכשול המסכה בתקשורת עם אנשים חירשים
1. העדיפו מסכה שקופה, כדי שאפשר יהיה לקרוא שפתיים
2. אפשרו לאדם חירש להיעזר במתורגמן, לדוגמה במפגש עם רופא
3. שימו לב לתנועות שמנסות למשוך תשומת לב גם ללא קול
4. היעזרו בכתיבה בטאבלט ובשיחון עברית-שפת הסימנים
פרופ' וונדי סנדלר
ראש המעבדה לחקר שפת הסימנים באוניברסיטת חיפה • דוקטורט בבלשנות מאוניברסיטת טקסס • הקימה את מעבדת התיאטרון בשפת הסימנים "אביסו", ושותפה להוצאת ספר הילדים "סיפור הקורונה" • נשואה, אמא לבת וסבתא לשלושה