באחד ממגזיני ביקורת העיתונות הנחשבים בעולם של אוניברסיטת קולומביה בניו יורק, התפרסמה לפני מספר חודשים כתבת פרופיל ראשונה מסוגה. מבין כל התחקירנים, הכתבים והסקופיונרים הישראלים, מושא הכתבה היתה דווקא אור-לי ברלב, אשר הוגדרה בה כ"שואו של אישה אחת - המכסה את המחאה נגד נתניהו בישראל". נדמה שהתיאור בקולומביה נאמן מאוד לתחושות של ישראלים רבים שעוקבים אחר השידורים החיים של ברלב, המגדירה את עצמה כ"עיתונאית עם אג'נדה", מההפגנות בבלפור (ובזמן הסגר גם במקומות אחרים). בשיא הגיע מספר הצפיות לאחד ממשדרי ההפגנה שלה ללא פחות מחצי מיליון צופים.
נתחיל מהסוף: את עיתונאית או אקטיביסטית?
"הייתי מגדירה את עצמי כעיתונאית עצמאית עם אג'נדה. זאת אומרת, אני מגלמת גם את העשייה העיתונאית, אבל העשייה הזאת לא מתיימרת להיות ניטרלית, אלא ממקום שחותר לשינוי מיטיב בחברה לטובת האזרחים. המצפן הפנימי שלי זה האינטרס הציבורי והנושאים שאני גם מתעסקת בהם בעיתונות העצמאית שלי, ולאורך שנים גם ברגעים ובתקופות האקטיביסטיות שלי. אלה נושאים משמעותיים שבהם תמיד הציבור נפגע בצורה מאוד קשה, ובדרך כלל התקשורת המרכזית לא מטפלת בהם בכלל שהיא או מטפלת בהם באופן מאוד מאוד שטחי, ולתוך הוואקום הזה אני נכנסת".
הסיקור הוא לא של מה טוב לציבור
למה בעצם עזבת את התקשורת הממוסדת?
"הפסקתי לעבוד לפני הרבה שנים בקול ישראל ביוזמתי, ואני יכולה להגיד לך שבחרתי לקום וללכת כי הרגשתי שזה הבל הבלים. כבר אז הייתי בת 29 והבנתי שהסיקור הוא מי אמר מה ואיך ההוא הגיב ואיך ההיא הגיבה על התגובה - ועכשיו זאת תהיה הכותרת של המגיב למגיב. הסיקור הפוליטי הוא סיקור רכילותי, סיקור של משחקי הכוח והוא לא סיקור שמגיע מתוך המשקפיים של מה טוב לציבור, מה חשוב לציבור, איפה הציבור נדפק ואיך מטפלים בזה. את המשקפיים האלה לא הרגשתי, וזה נכון גם היום".
זה מצחיק, כי אחת הביקורות שיש כלפי המהדורות המרכזיות בערוצים המסחריים לדוגמה, זה שהן נותנות סיקור יתר להפגנות שאת מובילה. אולי האמת באמצע?
"נתניהו מנהל קמפיין של הקטנה ושל הכפשה של מחאה שמתנהלת נגדו. כל אמירה שלו חשודה כאמירה אינטרסנטית. הוא לא חוקר תקשורת. המחאה הזאת, לקח לה בכלל זמן עד שהיא קיבלה את זמן האוויר הראוי לה בכלי התקשורת. כשאני סיקרתי את הפגנות בלפור הראשונות ונשארתי עד 1:00 או עד 2:00 בלילה כשהפרשים דורסים את המפגינים והמכתזיות מעיפות להם את הצורה, הייתי שם לבד. בזכות העיתונאות העצמאית שאני ארגנתי שם והחזקתי את עמדת השידור עם אלפי צופים, התקשורת התחילה להתייחס יותר ברצינות למחאה.
"נתניהו אוהב מאוד מאוד להתקרבן אבל בעצם הוא שולט בשיח. אם תסתכל על האולפנים, אתה רואה שם נציג של המוחים? לא. אתה רואה נציג של הקואליציה ועוד אולי איזה נציג של המשטרה וזה הדיון. ואז מדברים מעל הראש של המפגינים".
את לא מקבלת הזמנות לאולפנים?
"קודם כל מאז שבאולפן חדשות 11 אמרתי קבל עם ועולם למיקי זוהר שהוא וחבריו מושחתים, פחתו מאד ההזמנות לאולפנים. אבל עזוב, הסיפור הוא לא אני. יש גם הרבה אנשים אחרים שאפשר להזמין. הסיפור הוא שהשופרות יושבים באולפנים ומעצבים את הנראטיב. אתה רואה לפעמים כיתובים שקריים שיש מאות בשעה שיש אלפים בחוץ, ואלפים כשיש עשרות אלפים. התקשורת, בגלל הלחץ שנתניהו מפעיל, מנסה לרצות אותו.
"למעשה, המדינה נמצאת בהידרדרות כל כך קשה בדמוקרטיה, ואחד האחראים לזה זאת התקשורת המרכזית שמועלת בתפקידה. יש לתקשורת כמה וכמה מחלות שהיא לא מודעת להן. מעבר לזה שיש אנשים שמשרתים במודע את בלפור, שנשתלו בשביל זה, גם בתקשורת שהיא לא מטעם, ועיתונאים ותיקים שבסך הכל רוצים לעשות את עבודתם נאמנה - רבים חולים במחלה לא מודעת. אם זה בערוצים המסחריים שנשלטים על ידי בעלי הון ואתה רואה שהאינטרסים האלה מכתיבים את האייטמים, מכתיבים את הגודל שלהם, מכתיבים את המסגור שלהם, מכתיבים על מה לא מדברים, מכתיבים מאיזה קשקוש עושים סיפור כאילו מי יודע מה. ואתה רואה איך בתקשורת הכתובה, אם אתה מסתכל על ישראל היום ועל ידיעות אחרונות - אלה שני העיתונים עם התפוצה הכי רחבה וגם שם יש אינטרסים. ישראל היום זה ביבי ונוני מוזס עם האינטרס האישי שלו.
"אם התקשורת בישראל לא תתאפס על עצמה ברמה הכי הכי עמוקה; אם התקשורת בישראל לא תבין שההידרדרות בדמוקרטיה שלנו עכשיו - היא אחראית לזה; אם התקשורת לא תסכים להזהיר את הציבור מפני כל מה שקורה - אז אם נגיע לשינוי המשטר זה יהיה בראש ובראשונה באחריות התקשורת".
זה הופך להיות ויכוח פוליטי. מימין יגידו לך שהתקשורת השמאלנית מעצימה את ההפגנות עם מספרים מופרכים, שהיא מעודדת אותן בזמן שאת החרדים היא מבקרת. באמת היו 150־200 אלף איש בהפגנות?
"אפשר לשאול איך מגיעים למספר הזה, לפנות לדגלים השחורים ולברר. יש אמצעים דיגיטליים ויש היום לכל מוקד של הפגנה קבוצות וואטסאפ, ויש כל מיני דרכים לבדוק את הכמויות. תקשיב, מדובר בלמעלה מאלף מוקדי מחאה. בכל מוקד כזה היו במינימום שבמינימום עשרות אנשים ביום, אם לא מאות. אז ברור שזה יגיע למספרים האלה".
"נסיונות השחרה מניפולטיביים"
קשה להתעלם מפרשת אמיר השכל והאמירות הגזעניות שלו שסיפקו צבע לאלו שמנסים לצייר את המחאה ככזו של אשכנזים פריבילגים.
"חבל שאי אפשר לראות בעיתון או בפודקאסט הבעות פנים, כי הבעת הפנים שלי כרגע היא של מה, מה, מה. מי שעוקב אחרי השידורים החיים שלי, ואני מסקרת את מחאת בלפור מהשנייה הראשונה, עוד לפני שאמיר השכל נעצר, ואני משוחחת עם עשרות אנשים מדי הפגנה, הכל מתועד, הכל נמצא בשידורים ואפשר לבחון ולבדוק את כל מה שאני אומרת לך עכשיו: אני יכולה לספר לך על אישה מבוגרת שהגיעה מטבריה יחד עם הבן שלה והיא הצביעה ביבי גם בפעם האחרונה, ובהפגנה האחרונה בבלפור לפני ההגבלות (הראיון נערך בזמן הסגר השני, ד.ו) היא ניגשה למצלמה ואמרה ‘זהו, נגמר ביבי'.
"זו לא דוגמה איזוטרית. יש את כל עם ישראל במחאה הזאת וכל מה שמנסים לטפול על המחאה זה ניסיונות השחרה שהם מניפולטיביים והם מגיעים ממקור שרוצה לרסק את המחאה. אבל אתה יודע למה הוא רוצה בזה? בגלל שהמחאה מגיעה גם לבייס שלו. אני לא מדברת על הבייס האדוק, אלא על מעגלי התמיכה ההיקפיים שהם מצביעי ימין מסורתיים.
"בנוגע להשכל, בפרסום הראשון בחדשות 12 נוצר מסגור שלדעתי מעוות וחוטא לכל הפחות, לעוד פרשנויות אפשריות אחרות, או לאמת ממש. אני ראיתי שם אדם שאני במקרה גם מכירה, וראיתי את ההתנהלות של המשטרה שהייתה במפגן קטסטרופאלי. היא הייתה אלימה, כוחנית ופינתה הפגנה חוקית ללא עילה חוקית לטובת הפגנה אחרת של נתניהו. נתניהו עמד באותו ערב לצאת לטובת איזה תשדיר בחירות מבוים שהוא רצה לייצר שם. זאת הייתה הפגנה שהתבררה כפלופ, הגיעו לשם גג 150 אולי 200 איש ואני נדיבה, ובסוף הוא לא יצא. אבל למה הזיזו את כל המאהל? כדי לארגן לו שטח סטרילי שהוא יוכל לצעוד. המשטרה כאן הייתה כלי פוליטי בשירות של נתניהו (בלשכת ראש הממשלה בחרו שלא להגיב).
"השכל עבר השפלה, זעזוע מזה שעכשיו שוטרים תוקפים אותו, ביניהם אותה שוטרת, ובעצם שוללים ממנו את הזכויות הכי בסיסיות, ומתוך העלבון הוא בא ואומר לה ‘תקשיבי, אני עשיתי במשך הרבה שנים משהו למענך, למען הקהילה שלך, למען ההורים שלך. איך את יכולה לפגוע בי ככה?'. זאת אמירה אנושית שהייתה יכולה להופיע גם אם הוא היה מעלה את ההורים שלה מארצות הברית".
איך את מסבירה שההפגנות לא מצליחות לקבל שום תרגום פוליטי בסקרים ודווקא בנט הוא זה שנהנה מעלייה?
"אי אפשר לבחון את המציאות הפוליטית לפי הסקרים הנוכחיים. חלק מהסקרים מכניסים דמויות שאמרו שירוצו לפוליטיקה וחלק לא. הכלים עוד לא התארגנו על השולחן. הדבר היחיד שאפשר לראות בסקרים זה את אובדן המנדטים של נתניהו. לאן זה יילך, אף אחד לא יודע, ואני חושבת שאל לו לבנט להתבשם במספר המנדטים שהוא מקבל בסקרים".
"אין לי בית פוליטי"
אז את בעצם מודה שאת מדברת מפוזיציה. מצד שמאל של המפה.
"בוא נעשה רגע סדר. אני עיתונאית עצמאית. אין לי בית פוליטי ומעולם לא הייתי מעורבת באף מפלגה. לא התפקדתי לאף מפלגה ואני לא חלק ממערך מפלגתי פוליטי. אני פועלת בספרה הזאת מתוך המצפן הפנימי של דאגה לאינטרס הציבורי, אבל אני עושה את זה כעיתונאית עצמאית וכאקטיביסטית שמותחת ביקורת על כל מי שלטעמי לא נוהג כמו שהוא צריך לנהוג.
"מהבחינה הזאת מאוד קל לי: כל מי שראוי לביקורת יקבל את הביקורת הציבורית כמה שצריך. למשל, כחול לבן שמעלו באמון של המצביעים שלהם, ואני עם המבקרים הגדולים מאוד של המהלך הזה. מול מי שנמצא בשלטון והצליח לעשות סיאוב של השיח במובן של ספינים ושקרים ויצירת תודעה כוזבת, אני רוצה לצעוק לעולם עובדות - כדי שהציבור יהיה חופשי לבחור וחופשי לקבל החלטות על חייו".
מה המודל העסקי שלך בעצם? ממה את מתקיימת?
"זה נס בפני עצמו. אני פעילה בזירה הציבורית מאז 2011 ובמשך שנים ארוכות השקעתי כספים שלי וחסכונות וכיליתי את הפנסיה שלי. באישהו שלב ב-2015 התחלתי בקמפיין קטן למימון המונים שגייס קבוצה קטנה ומאוד נאמנה של אנשים, אבל זה לא הצליח לייצר לי שכר.
"מאז תחילת 2019 מהדורות החדשות שלי צברו קהל של עשרות אלפים כל שבוע, כאשר מהדורה נמשכת חצי שעה ולפעמים יותר. האולפן שלי היה היער או מטע רימונים. הייתי עומדת עם חצובה, ופותחת מצלמה בטלפון. זה עלה לאט לאט תוך כמה חודשים, והתייצב על כ־10,000 שקל בחודש. אבל אחרי הוצאות וניכויים, זאת לא משכורת לאמא לשתי ילדות.
"בחודשים האחרונים זה צמח והגיע לאזור סופר מכובד לעיתונאי, של 19 אלף שקל לחודש בהוראות קבע. אתה עדיין חי בדוחק ביוקר המחיה של המדינה, אבל כשפרצה המחאה והחלו ההפגנות בבלפור, השידורים החיים גרמו לזה שהציבור החליט לתת לי רוח במפרשים ותמיכה, והיום אנחנו עומדים על סכום מדהים של בערך 80 אלף שקל כל חודש.
"הציבור שם עליי בהצבעת אמון את הסכום הזה, וכך אני מגדילה את יכולת העבודה שלי. זה גם מאפשר לי לפתוח את רשות 'הציבור', שהיא גוף תקשורת אלטרנטיבי, מערך עורכי וידיאו ותוכן, כדי להוציא את העיתונות שלי ל'בית' חדשותי".
"בנותיי מבינות שהמאבק הכרחי"
בילית כל מוצ"ש בהפגנות, ויש לך שתי בנות. הן שותפות לאווירת המלחמה שבה את נמצאת?
"הילדות שלי גרות בשני בתים, וכשהן איתי הן מעורבות, אכפת להן, והן רואות מה קורה במדינה ומזועזעות. אז קודם כל הן מפרגנות. הן מייחלות לשינוי ומבינות שהמאבק הכרחי".
החיים הפרטיים שלך מככבים לא מעט בפרסומים אודותייך, בעיקר על אורח החיים הפוליאמורי. את לא חוששת שזה יכול לפגוע בתדמית שלך כעיתונאית רצינית?
"אתחיל בתשובה הקצרה: כולם יכולים לקפוץ לי. הייתה תקופה שהתבטאתי בנושא הרבה. אני גם רוצה להגיד שאורח חיים פוליאמורי זו לא הגדרה מדוייקת; יש לי אורח חיים חופשי. יש רגעים שאני יכולה להיות בקשר אחד או יותר עם אנשים, יש תקופות שאני יכולה להיות סופר מונוגמית ויש תקופות שההפגנות מכלות לי כל דקה פנויה.
"אנחנו צריכים לפתוח את הראש ולשאול את עצמנו מה טוב לנו, מה הנכון לנו. זו אותה חתירה לחופש, אותה חתירה לאמת שהיא מעבר לתרבות הלעוסה שלתוכה נולדנו".
אור-לי ברלב
בת 48, אם לשתי בנות (5.16 ו־13) ,נולדה וגדלה באשדוד ● בגיל 25 החלה לעבוד ב"קול ישראל" ● ב־2011, בעקבות המחאה החברתית, הקימה עם תומכי מחאה נוספים את "צדק חברתי - חדר המצב", דף פייסבוק פעיל המגדיר עצמו כ"ערוץ תקשורת" ● ב-2015 הייתה ממובילות המאבק נגד מתווה הגז ● ועוד משהו: ניסתה להתקבל לגלי צה"ל ו"במחנה", אך לא הצליחה
