Age-Tech / אילוסטרציה: shutterstock, שאטרסטוק
פיתוח טכנולוגיה בכלל ובייחוד פיתוח מיזמים עסקיים וטכנולוגים לגיל השלישי כחלק מטרנד ה-AgeTech אינו המטרה של סטארט-אפים בתחום אלא הצעת הערך הטמונה במודל הטמעת הטכנולוגיה, וביתר דיוק, היכולת של סטארט-אפים (ללא קשר לסוג הטכנולוגיה) לשבש מודלים קיימים. נכון להיום ולמרות ההזדמנויות שנפתחו תחת משבר הקורונה, טרנד ה-AgeTech בישראל עוד לא תורם לחדשנות משבשת בתחום, וזה משתי סיבות:
הראשונה, חדשנות משבשת לא רק מציעה טכנולוגיה (חומרה/תוכנה) מתקדמת אלא מודלים ניהוליים שהם מספיק טובים בכדי שירחיבו את קהל המשתמשים, זה מהותו של שלב הצמיחה שכל סטארט-אפ מתהווה אליו, ה-scale up. היכולת של סטארט-אפ מתחום ה-AgeTech לצמוח בישראל ולהציע מודל ניהולי משבש מוגבלת מכיוון ששוק הזיקנה בארץ מפוקח ומפוצל.
למשל, אין כיום בישראל מערך אוניברסלי מקיף לביטוח סיעודי ומודל המימון מבוסס מבחן-אמצעים, משמע שהטיפול הסיעודי מוטל על הזקן הסיעודי ומשפחתו בעוד שהמימון הציבורי מוגבל ולכן ניתן לאוכלוסייה ענייה או על בסיס מבחן הכנסות ואמצעים (כמחצית מההוצאה על טיפול סיעודי בישראל היא במימון ציבורי, וחלקה של ההוצאה הפרטית עומד על 45% שהם פי שלושה מהממוצע ב-OECD העומד על בערך 16%).
לכן, המימון מתבצע באופן עצמי (דייר פרטי שמשלם מכיסו) לצד קבלת עזרה במימון לפי מבחן הכנסות ממשרד הרווחה (עבור אלו שהוגדרו תשושי גוף), משרד הבריאות (עבור אלו שהוגדרו סיעודיים או תשושי נפש), מקופות החולים (עבור אלו שהוגדרו כסיעודיים מורכבים) או ממשרד הביטחון (נכי צה"ל). קיימת הבחנה בין גורם מפקח שמפעיל רגולציה ומנטר איכות (משרד הבריאות, המוסד לביטוח לאומי, משרד הרווחה, קופות חולים) לבין גורם מממן (מימון ציבורי או ביטוח פרטי) לבין גורם שמנהל ומספק את השירות בפועל וגובה את המימון עבור המטופל (חברות כוח אדם, עמותות לזקן, רשויות מקומיות). מצב זה מייצר כשל שוק שלא מוביל לתחרות בין השחקנים ולפיתוח של מודל ניהולי משבש של תחום הסיעוד. המיעוט מעשירונים שמונה ומעלה שמסוגלים לרכוש טיפול סיעודי בשוק הפרטי אינו מספיק כדי לשבש את המודל הקיים והמסה הקריטית (עשירונים 1-8) תלויים במודל הקיים.
תחום המניעה וההזדקנות הבריאה (כל מה שאינו סיעודי או טרום סיעודי), שמהווה נתח משמעותי משוק השיבה, מובנה כשוק חופשי שדורש מימון עצמי (רק במקרים מסוימים יש מבחן אמצעים).
למשל, שוק הדיור לזקנים מציע שלוש אפשרויות: דיור מוגן המיועד לעצמאים (מדובר בשירות פרטי ובמימון עצמי יקר), דיור ציבורי מוגן המיועד לעצמאיים עניים (לזכאים באישור משרד השיכון והמשרד הקליטה ומנוהל ע"י חברות עמידר, עמיגור וחלמיש) ומוסדות סיעודיים (אלו נקראים בתי אבות ובהם מחלקות סיעודיות בפועלות במתכונת של בית חולים בפיקוח ואישור משרד הבריאות ובמימון הנקבע לפי "קוד מיטה"). כל השאר שאינם מתגוררים באחת משלושת האפשרויות, ממשיכים לגור בביתם בקהילה (בדירה בבעלותם או בשכירות) ולצרוך שירותים באופן פרטי אלא אם הרשות המקומית מציעה שירותים לאזרחים ותיקים או סבסוד מבוסס אמצעים.
לכן סטארט-אפ בתחום ה-AgeTech בישראל מציעים פתרונות מסוג החדשנות האינקרמנטלית של שיפור מתמשך שנותן מענה לבעיות כמו הפגת בדידות, לניטור וניהול הטיפול, יצירת תקשורת דיגיטלית בין הזקן לבני משפחתו, טרנספורמציה דיגיטלית של מועדון חברתי ובריאות דיגיטלית אך אלה אינם מציעים מודל ניהולי משבש (שמאגד שחקנים או מציע מודל מימוני אחר). להפך, הסטארט-אפים נדרשים לשתף פעולה עם משרד הבריאות או הרווחה כדי להרחיב את קהל היעד.
הסיבה השנייה, מאיפה אנו יודעים מה הזקנים באמת רוצים? מה הבעיות והפתרונות הנדרשים? אין זקן אחד הדומה לשני והגישה העיצובית שמתמקדת בחווית המשתמש איננה מספיקה בשוק השיבה כי הזקנים הם מנהיגי המשתמשים, lead users.
מנהיגי המשתמשים קודמים ל"מאמצים הראשוניים" לפי החלוקה של רוג'רס, מכיוון שהם חיים בזמן עתיד ומזהים בעיה שטרם נמצא לה פתרון. כל מי שצפה בסדרה של נטפליקס "גרייס ופרנקי" מבין שהן מנהיגות המשתמשים. הן מתמודדות עם בעיות וצרכים שכרגע אין להם בנמצא פתרון ולכן הן מפתחות בעצמן פתרונות ומנסות להניע את השוק שמושפע מתפיסות גיילנות ("הזקנים הם טכנופובים") ומדיקליזציה של הזיקנה שמעודדת פתרונות לזיקנה מתחום הבריאות הדיגיטלית. לכן סטארט-אפים בתחום ה-AgeTech מבקשים להיכלל תחת הקטגוריה של בריאות ורפואה (wellness) ומתחילים למדוד את השימוש בטכנולוגיה, הייתכנות והצלחתה במונחים קליניים וביו רפואיים (מה שמאפשר להציע ערך לשחקני בריאות ורפואה בשוק האמריקאי).
כך שעד כה, טרנד ה-AgeTech מפספס את החדשנות המשבשת בשוק השיבה.
הכותבת היא ראש התוכנית לתואר שני בניהול וחדשנות במכללה אקדמית הדסה ירושלים, חוקרת חדשנות וטכנולוגיה