השופט מני מזוז / צילום: רפי קוץ
אחת הביקורות החריפות והפופולריות שנמתחו לאורך השנים על בית המשפט העליון בארץ היא שהוא נגוע בנפוטיזם. שהשופטים מגיעים מאותו "מילייה", ושהם מסדרים איש לרעהו ולבני משפחתו ג’ובים בתוך המערכת. שופטי העליון כונו פעם אחר פעם בכינוי "כנופיית רחביה".
השופט מני מזוז, שהודיע השבוע על פרישה מוקדמת מבית המשפט העליון, אמור היה להיות התגשמות חלומם הרטוב ביותר של כל אלה שיצאו לאורך השנים נגד האליטיסטיות של העליון. מזוז נולד באי ג’רבה שבתוניסיה. כשהיה בן שנה, עלתה משפחתו לארץ לעיירה נתיבות בדרום. מזוז גדל כילד החמישי מבין תשעה אחים ואחיות ופילס את דרכו במו ידיו לצמרת העולם המשפטי, תחילה כיועץ משפטי לממשלה ואחר כך כשופט בביהמ"ש העליון.
כשהודיעה השבוע דוברות בתי המשפט על ההחלטה החריגה של מזוז לפרוש מביהמ"ש העליון ארבע שנים לפני גיל הפרישה לשופטים, צייץ הפרשן הפוליטי של ערוץ 12, עמית סגל בלעג: "מי ישמור עכשיו על בתי המחבלים שלמים?". סגל התייחס בכך לשורה של החלטות שבהן מצא עצמו במיעוט כשהוא ניצב לבדו נגד דעת הרוב בביהמ"ש העליון שהתירה להרוס בתי מחבלים בנימוק שמדובר בפגיעה מוגזמת בבני משפחות המחבלים החפים מפשע.
הציוץ הזה של סגל, עיתונאי מוערך ורב ההשפעה המזוהה עם הימין יכול כנראה ללמד לא מעט על ההחלטה של מזוז לפרוש מכס השיפוט בעליון. זה לא הביקורת, זה הסגנון. למזוז כנראה נמאס.
ב-26 בספטמבר 2017 ביצע המחבל המתועב, נימר אלג’מל, אב ל-4 ילדים, פיגוע ירי מחריד בכניסה ליישוב הר אדר. אלג’מל רצח שלושה אנשי ביטחון נהרגו ואזרח נוסף נפצע באורח קשה. אלג’מל שעבד שנים רבות בישוב הר אדר בעבודות ניקיון היה בזמן האירוע בהליך גירושים מאשתו, שעזבה את הבית כחודשיים וחצי קודם לפיגוע לבית הוריה בירדן. כוחות הביטחון הישראלים שחקרו את האירוע הגיעו למסקנה כי עקב עזיבת אשתו אלג’מל היה נתון במצב נפשי קשה.
מזוז עמד לבדו נגד עמדת הרוב
ימים ספורים אחרי הפיגוע הוחלט, כמקובל, להחרים ולהרוס את הקומה השלישית בביתו של המחבל ביישוב בית סוריק. כמקובל, הגישו בני משפחתו של המחבל, ארבעת ילדיו הקטינים, אימו ואחיו, עתירה שבמסגרתה הם ביקשו מבתי המשפט הישראלים למנוע את הרס הקומה השלישית. ושוב, כמקובל, העלו העותרים טענות מטענות שונות נגד הרס הבית.
במישור המשפט הבינלאומי הם טענו כי הרס בתים עומד בסתירה לאמנות ז’נבה והאג, האוסרות על ענישה קולקטיבית. במישור הקונקרטי טענו בני המשפחה שהם לא ידעו דבר על המעשה שעומד לבצע אביהם, לא היו שותפים לו, ולא יכלו לצפות אותו. עוד הם טענו בין היתר כי הריסת הקומה תפגע בילדיו הקטינים של המחבל, שלא חטאו, ותשאיר אותם ללא קורת גג.
כמו תמיד באירועים כאלה טענו כוחות הביטחון מנגד כי ביצוע צו ההריסה של בית המחבל הוא חיוני לצרכי הרתעה. וכמו כמעט תמיד, התייצב בג"ץ לצד כוחות הביטחון ודחה את העתירה. לטעמי בצדק.
רק השופט מני מזוז התייצב נגד עמדת הרוב המסורתית של חבריו, כפי שעשה פעמים רבות קודם לכן במקרים דומים. מזוז התעקש שאסור למדינת ישראל להרוס בית המחבל המת, משום הפגיעה בבני משפחתו החפים מפשע. "אין ספק כי מדובר בפשע חמור ונתעב של המפגע, ואלמלא נהרג במקום מאש כוחות הביטחון, היה צפוי לעמוד לדין על מעשיו ולהיענש בכל חומרת הדין. אלא משנהרג המפגע במקום, המקרה שבפנינו מעלה שוב את הסוגיה הבעייתית של נקיטת סנקציה קשה כלפי בני משפחה חפים מפשע, אשר אין כל טענה כלפיהם למעורבות כלשהיא במעשהו הנפשע של המפגע, ואף לא להזדהות בדיעבד עם מעשהו", כתב מזוז.
מזוז הוסיף כי "פגיעה מודעת ומכוונת בחפים מפשע, וכל שכן פגיעה קשה בזכויותיהם החוקתיות, וזאת אך ל’מען יראו וייראו’ מבצעי עבירה אחרים פוטנציאלים, היא מעשה שאינו עולה על הדעת בשום הקשר אחר. השיקול של הרתעת הרבים מוכר אמנם כאחד מעקרונות הענישה בדין הפלילי אך הוא מופעל רק כלפי מבצע העבירה שהורשע בדין ולא כלפי צד ג’ חף מפשע.
האם הגישה של מזוז להרס בתי מחבלים היא הגישה הנכונה? עמדת רוב שופטי ביהמ"ש העליון וכנראה שגם הרוב המוחלט של הציבור הישראלי שלמרות הפגיעה בחפים מפשע, מדינת ישראל רשאית להרוס את בתי המחבלים בניסיון להרתיע את מפגעי העתיד גם במחיר של פגיעה בבני משפחותיהם. לטעמי, זוהי סוגיה מאוד מורכבת שההכרעה בה צריכה להתקבל לפי הנסיבות הקונקרטיות של כל מקרה. אם מוכח כי במקרה הספציפי אכן התועלת בהרתעה תגבר על הפגיעה בחפים מפשע, הייתי תומך בהרס בית המחבל ואם מתברר שהפגיעה בחפים מפשע תהיה לשווא, אז הייתי מתנגד.
עמדה ראויה שחשוב שתישמע
על כל פנים, גם מי שמצוי עם מזוז במחלוקת בעניין הזה צריך לברך על כך שהיא נשמעת בבית המשפט העליון. על כך ששופט אחד מעז. מזוז ראוי לכבוד וליקר על האומץ שלו להביע את העמדה הזאת ולצאת נגד חבריו ולא להשמצות.
העמדה שמזוז מציג נגד הרס בתי מחבלים כדי לא לפגוע בבני משפחתם החפים מפשע, מבוססת לא רק על ערכי המשפט הבינלאומי ועל מוסר על גם על ערכי המסורת היהודית.
ולסיום, לא למותר להזכיר ללועגים למזוז, כפי שעשה מזוז בפסה"ד בעניין הרס המחבל אלג’מל, כי האיסור במשפט על ענישה קולקטיבית מקורו בתנ"ך. שאביו הרעיוני של האיסור במשפט הבינלאומי על ענישה קולקטיבית הוא העיקרון התנ"כי של ‘איש בחטאו יומת’ - לֹֽא-יוּמְתוּ אָבוֹת עַל-בָּנִים וּבָנִים לֹא-יוּמְתוּ עַל-אָבוֹת אִישׁ בְּחֶטְאוֹ יוּמָֽתוּ (דברים כ"ד ט"ז).