פתיחת מושב החורף של הכנסת / צילום: יניב נדב , דוברות הכנסת
האמנם הכל אישי? בטח בעידן נתניהו נדמה שכך הוא - מי שאינו "נאמן" למנהיג מוגדר כחלק מכוחות אנטי-ביבי, כלומר שמאל. למפלגת סער המתהווה עוד אין שם מלבדו: גדעון סער. וכך גם נפתלי בנט, יאיר לפיד, בני גנץ, בוגי יעלון, גדי אייזנקוט, רון חולדאי. המבחן המיידי: התאמה לראשות ממשלה. רשימות ריקות מאידיאולוגיה.
ואולם את מערכת הבחירות הרביעית נכון לראות דרך פריזמה אידיאולוגית. בנימין נתניהו הפך את הליכוד ממרכז-ימין לתנועת ימין קיצוני, ניאו-שמרני פופוליסטי ולכן המרחב האידיאולוגי שנפער משמאל לו כולל כמעט את כל המפה המפלגתית. אל החלל הזה נכנסו במערכות 2019-20 כחול לבן וישראל ביתנו - שתיהן עם לוגו של מדינה ליברלית וממלכתיות - אבל גם בנט וסער מבקשים למקם עצמם במורשת הליכודית של לאומיות וליברליות.
מה מכונן היום ימין או שמאל במערכת המפלגתית? האם הם נמצאים משמאל לנתניהו? והיכן אייזנקוט או חולדאי, שלח ואבידר? כדי לייצר את המפה האידיאולוגית בישראל 2020 יש לשאול חמש שאלות לגבי לפסקת ההתגברות, המשילות, דמותה של ארץ, שאלת המאחזים ועמדה כלכלית.
נתחיל מהאחרונה. בדמוקרטיות האירופאיות הציר המכונן את המפה המפלגתית הוא ימין-שמאל כלכלי: מידת המעורבות של המדינה בכלכלה. בישראל רוב עצום של הציבור תומך בעמדות של מדינת רווחה אוניברסלית; מנהיגי הימין מתגאים באידיאולוגיה ניאו-ליברלית - מנתניהו ובנט ועד לפיד. ואולם בחירות בישראל מעולם לא הוכרעו על נושאים כלכליים.
ציר הזהות הקולקטיבית
מאז 67 הציר המכונן של הימין שמאל נקבע על עמדות לגבי הסכסוך הישראלי-פלסטיני. שאלת פתרון שתי המדינות לשני עמים עומעמה לעמדת ה'אין פרטנר' ולכן הוויכוח הפך לשאלת הגנה על התנחלויות - כולל מאחזים שנבנו על קרקע פרטית פלסטינית ולא רק "הגושים". כאן, לפי עמדותיהם לגבי לחוק ההסדרה, בנט ושקד, האוזר וסער קיצוניים יותר מנתניהו וממצבות אותם בימין הקיצוני ולא במרכז ימין.
ציר הסכסוך החיצוני הומר לציר הזהות הפנימית שהוא הציר הקובע בחירות בישראל בעשור האחרון: ציר הזהות הקולקטיבית. ניתן לסכמו בביטוי יהודית ודמוקרטית. הדיון בשבוע שעבר על חוק השוויון הדגים שהימין רואה סתירה בין השתיים: הודעות הליכוד כינו את מי שתומך בחוק השוויון כבוגד בחוק הלאום. סער התנצל על שלא הספיק להצביע נגד חוק השוויון. המפתחות לפענוח המערכת המפלגתית הישראלית כיום נמצאים כאן: לאום ושוויון. יהודית מול דמוקרטית. ולראייה: הנדל והאוזר, שותפיו האידיאולוגיים, הצביעו נגד החוק.
האוזר כתב: חוק השוויון היא "הצעת חוק המאפשרת שינוי הגדרתה של ישראל ממדינה יהודית דמוקרטית למדינה המבטיחה זכויות דו לאומיות". שקד קבעה: "חוק השוויון הוא חוק פוסט ציוני. בישראל היה מאז ומתמיד שוויון זכויות, בין אזרח לאזרח, יהודי או ערבי. החוק בא לערער על הזכויות הלאומיות של הקולקטיב היהודי".
חוק השוויון בין האזרחים נתפס אצל נתניהו, שקד, סער והאוזר כחוק השולל את ישראל כמדינת הלאום היהודית. כזכור בני בגין הצביע נגד חוק הלאום כי דרש להוסיף "ישראל היא מדינת הלאום של העם היהודי ויש בה שוויון זכויות לכל אזרחיה". ההצעה נדחתה. אין בחוק הלאום או בחוק יסוד אחר עיגון חוקתי של השוויון. המבחן הראשון במעלה במפה המפלגתית בישראל: חוק לאום עם סעיף שוויון או התנגדות לחוק השוויון. ה'שותפים הטבעיים' של נתניהו - החרדים הדתיים והימניים הניאו-שמרניים - מתנגדים למעמד חוקתי לשוויון אזרחי. הימנים הליברלים כדוגמת בגין, מרידור ולבנת - נמצאים בעמדת ימין-מרכז.
ומה לגבי פסקת ההתגברות?
השאלה הבאה נוגעת ליחסים בין הכנסת, הממשלה ומערכת המשפט. המיצוי שלה: פסקת ההתגברות. תחת ממשלות נתניהו ריכוז עוצמה מרבי נעשה בידיים של הממשלה אל מול מערכת המשפט והכנסת. בידי הממשלה - ולא הכנסת: חוק הלאום ב-2018 עבר באצבעות מפלגות הימין שבקואליציה הצרה של נתניהו בלי אצבעות הלא-יהודים ובלי האצבע של בני בגין. יהודים ימניים בלבד. פסקת ההתגברות המוצעת - ע"י שקד כשרת משפטים שעברה ועדת שרים בממשלת הימין של נתניהו - הייתה רוב של 61 להתגבר על פסיקות בג"ץ הקובעות כי חוק רגיל סותר חוק יסוד או פוגע בשוויון זכויות בישראל. 61 זהו הרוב של הקואליציה - לא ייצוג של העם כריבון. גם השופט אהרן ברק הסכים להתגברות ברוב 80 ח"כים, והיו שדיברו על 70 ח"כים.
ואולם קואליציה היכולה באצבעותיה שלה לבטל פגיעה בזכויות אזרחי המדינה - שמה את הממשלה מעל הכנסת ומעל מערכת המשפט. העם בדמוקרטיה אינו העם היהודי. הוא כלל האזרחים. הדמוס. דרישה שמרכזת עוצמה בידי הממשלה כך שרק יהודים יכולים להחליט ורק הממשלה מספיקה כדי לפגוע בזכויות אזרחים - היא תפיסה שמתחבאת מאחורי 'הפרדת רשויות' ושוכחת את האיזונים והבלמים. היא תפיסה שמובילה לעריצות הרוב. היהודי. בשאלה בעד או נגד פסקת ההתגברות, נתניהו והחרדים אבל בוודאי בנט ושקד, האוזר וסער - הם ממובילי התמיכה בפסקת ההתגברות ו"ריסון" כוחו של בג"ץ להגן על זכויות אזרחי המדינה.
החלל הלאומי-ליברלי-דמוקרטי עדיין משווע לאידיולוגיה ברורה
לבסוף, שאלת המשילות: בתפיסת המשילות של ממשלות נתניהו נאמנות אישית באה לפני מקצוענות ואינטרס ציבורי. בכניסתם של סער למשרד החינוך ובנט לתמ"ת הכריזו כי הם נגד שלטון הפקידים, ממש כמו כץ, רגב ולוין. שקד הובילה למינוי מעל 300 שופטים שמרנים - ותייגה כל מי שהוא בעד דמוקרטיה ליברלית - כשמאלני. ובכן, גם בשאלת המשילות - נאמנות מול מקצוענות, וגם בשאלת האידיאולוגיה - שמרנית מול ליברלית - נתניהו אבל גם שקד וסער - נמצאים בקוטב המשילות ובקוטב השמרנות. לא בעמדת המקצוענות ולא בעמדת הליברליות.
מדוע פתחנו ואמרנו כי מפלגותיהם נשאבות את החלל שהותיר נתניהו משמאל לו בגררו את מפלגת הליכוד לימין הניאו-שמרני, האתנו-דתי והפופוליסטי? מכיוון שבהתייצבותם לימין האינטרס הציבורי ושיח הממלכתיות והוקעתם את הנאמנות האישית לנתניהו כמגדירת הימין והשמאל וקריאתם להחלפת השיסוי נגד יריבים פוליטיים במאבק אידיאולוגי, הם שמים את הממלכתיות והציבוריות הישראלית - ממש כמו כחול לבן - בלב הפוליטיקה. נתניהו מבקש זיהוי מוחלט של העם עם המנהיג, ודורש לקעקע את הגורמים המתווכים, המאזנים והמבקרים בדמוקרטיה: מערכת המשפט, שירות המדינה, המפלגות, האופוזיציה, המיעוטים, התקשורת ושומרי הסף. לזה מתנגדים סער ובנט.
ואולם בעמדות לגבי המאחזים, לגבי חוק הלאום - ושאלת השוויון, פסקת ההתגברות ושאלת המשילות מול המקצוענות - מפלגותיהם של סער ובנט קיצוניות יותר ובעלות אידיאולוגיה ימנית יותר מאשר נתניהו. החלל הלאומי-ליברלי-דמוקרטי משמאל להם עדיין משווע לעמדות אידיאולוגיות ברורות: דמוקרטיה חברתית, הגנה על שוויון בפני החוק, ישראל יהודית בלאומיותה אך דמוקרטית בערכיה ושמה את האינטרס הציבורי מעל פוליטיקה של זהות ואינטרסים אישיים. המתחממים על הקווים צריכים לענות לעצמם ולנו על חמש השאלות האלה לפיהם נבחנת המערכת המפלגתית בישראל 2020.
הכותבת היא מרצה בכירה במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטה העברית בירושלים
***גילוי מלא: הכותבת היא בת זוגו של דני זקן אשר כותב בגלובס