חיפוש עבודה / צילום: שאטרסטוק
השבוע פנתה אלי יזמת והתייעצה איתי לגבי מיזם חדש שהיא מקימה שמטרתו לסייע לבני 40 פלוס במציאת עבודה. המיזם הזה הוא עוד אחד בסדרה של מיזמים וחברות המתיימרים לסייע במציאת עבודה לבני הגיל הזה, מרביתם מתהדרים ברשת קשרים ענפה ושיתופי פעולה הדוקים עם מעסיקים. חלק מציגים עצמם כמיזמים חברתיים, אחרים כחממות טכנולוגיות, ביניהם מיזמים המושתתים על מנועי חיפוש ייעודיים לבני 40 פלוס (אין לי מושג מה זה אומר), מבוססי בינה מלאכותית.
מוצר פגום
על פניו נשמע שיש צורך גדול בגופים הללו, שהרי עובדים מבוגרים סובלים מאפליה קשה בשוק העבודה, אבל עם חושבים על זה לרגע לעומק - מבחינת מחפשי העבודה אין במיזמים האלה שום היגיון - להפך, הם מביאים יותר נזק מתועלת, במיוחד עבור עובדים מקצועיים ומנהלים.
מדוע? כי מעסיקים הם לא לשכת עבודה. מעסיק מצוי שמחפש מנהל, איש שיווק, קניין, או אפילו מחסנאי לא אומר לעצמו "למבוגרים קשה למצוא עבודה, בוא נגייס עכשיו איזה מנהל מבוגר", והולך לחפש אותו במאגרי המועמדים של מיזמי המבוגרים. הוא גם לא נלהב ממועמד שמגיע אליו דרך החברות הללו שמלכתחילה ממתגות את מחפש העבודה המבוגר כ"מוצר פגום", להבדיל ממצב שבו אותו אדם היה מגיש מועמדות לאותה המשרה באמצעות אתר דרושים, לינקדאין, חברת השמה, רשת הקשרים וכו'.
יתרה מכך, אם טרם מלאו למחפש העבודה 50, סיכוי גבוה שהוא עוד לא סובל מאפליית גיל מהותית, וכי הקושי שלו למצוא עבודה הוא בעיקר מסיבות אחרות שהמרכזיות שבהן: בכירות, גובה השכר וערך המותג. מדוע? כי עם העלייה בגיל עולה גם שיעור המנהלים ואיתו הקושי למצוא עבודה - תוצאה ישירה של הירידה בכמות המשרות עם העלייה במדרג הארגוני, כנ"ל עם העלייה בשכר (ככל שהשכר גבוה יותר, קשה יותר למצוא עבודה). הגורם השלישי הוא ערך המותג שהסיכוי שלו להיפגע עולה גם הוא עם הגיל (יותר שנים בשוק העבודה, סיכוי גבוה ליותר טעויות קריירה), ובהתאמה הקושי למצוא עבודה. כלומר, החסם האמיתי הוא לא הגיל אלא מה שאדם עשה או לא עשה עד הגיל הזה, למשל מי שדילג בין מקצועות ומיתג עצמו כעב"מ תעסוקתי. במקרה כזה, כשלא ברור למעסיקים מה המקצוע של המועמד, קשה מאד למצוא עבודה גם בגיל 35, דהיינו הגיל הוא רק תופעת הלוואי ולא הבעיה.
מיתוג של אמא
במילים אחרות, לא מספיק שקשה למועמד למצוא עבודה בשל גורמים שלא קשורים לגיל שלו, אז עכשיו גם נוסיף לו מיתוג של זקן? אותו הדבר לגבי מיזמים וחברות שמתמקדים למשל בהשמה של אימהות, קבוצת אוכלוסייה נוספת הסובלת אף היא מאפליה בשוק העבודה. גם כאן המיתוג של מועמדת קודם כל כאמא ורק אחר כך כעובדת מחבל במיצוב המקצועי שלה, שמלכתחילה נמוך מזה של גבר, לכן אין זה מקרה שכמעט כל המשרות שהגופים האלה מציעים לאימהות הן לתפקידים אדמיניסטרטיביים/לא מקצועיים, מרביתם בחלקיות משרה.
זו הסיבה שהסיכוי של אימהות למצוא עבודה איכותית בכל דרך אחרת גבוה בהרבה, שהרי המעסיק הסביר שצריך עובד לתפקיד איכותי לא יחפש אותו בגוף השמה ששם את הפוקוס על המשפחה של המועמד ולא על המקצועיות שלו. לזה תוסיפו את העובדה שצמד המילים "משרת אם" פירושה אוטומטית שכר נמוך, סוג של אישור למעסיק לשלם הרבה פחות, ותבינו את גודל הנזק.
ואם נחזור למבוגרים שכן סובלים מאפליית גיל, לצערי אין באמת דרך לעזור להם, פרט להישענות על ניסיונם המקצועי - מנוף קריירה אוניברסלי של בני כל הגילים - מה שהופך את המיזמים האלה למיותרים לגמרי, כולל את המתהדרים בכלים ייעודיים. למה? כי אין כאלה. כלי חיפוש עבודה בגיל 35 הם אותם כלים הנדרשים למציאת עבודה גם בגיל 55, ומי שלוקה למשל בכישוריו הדיגיטליים לא יעזור לו לשכלל אותם, כי ממילא הוא לא יוכל לעשות את העבודה (מי רוצה לגייס מנהל או איש מכירות שלא יודעים לשלוח מייל?).
כל הדרך אל הבנק
תשובתי ליזמת הזו זהה לזו שנתתי ליזם מהראשונים בתחום שהזמין אותי לפני למעלה מעשור להצטרף אליו כדי לסייע למבוגרים למצוא עבודה: "אתה תצליח לעזור רק למי שיכולים למצוא עבודה גם בלעדיך". האם צדקתי? מהותית בוודאי, המיזמים האלה לא מסייעים למי שבאמת סובלים מבעיית גיל ומתקשים למצוא עבודה בכוחות עצמם, אם כי כלכלית טעיתי בענק. הם פורחים ומשגשגים, בפרט בימי קורונה, מצחקקים כל הדרך אל הבנק.
הכותבת היא מומחית לשוק העבודה