מצביעי טראמפ בהפגנות תמיכה / צילום: Associated Press, Evan Vucci
בינואר 1962 יצא נגיד בנק ישראל דוד הורוביץ לוושינגטון לשיחות עם הבנק העולמי. ישראל הניחה בקשת אשראי על שולחן הבנק: 30 מיליון דולר כדי לסלול "רשת כבישים ארצית".
הורוביץ היה הנגיד של בנק קטנטן מארץ קטנטנה, שהתגוררו בה בקושי שני מיליון בני אדם, ולא היו לה עדיין קווי תעופה ישירים לאבו דאבי ולרבאט. דעותיה על עניינים בינלאומיים לא היו חשובות במיוחד.
אבל לנגיד הורוביץ דווקא היו דעות. זה זמן מה שהוא פיתח תוכנית להקלת מצוקת האשראי של ארצות מתפתחות. אלה היו השנים הראשונות של דה קולוניזציה באפריקה ובחלקים של אסיה. מדינות חדשות נוספו בקצב מסחרר. השליטים הקולוניאלים השאירו אדמה חרוכה, או לפחות אדמה לא עדורה. המתחדשות היו זקוקות למזומנים, לייעוץ ולטכנולוגיה. העול היה חייב ליפול על כתפי הדמוקרטיות העשירות.
הורוביץ הניח שהן יתקשו להפריש סכומים קבועים מתקציביהן, מפני שמשלמי המסים יעוו את פניהם. הוא הציע אפוא סובסידיה קבועה לשערי ריבית. העשירות ילוו כסף בשוק האשראי הבינלאומי, יזרימו אותו אל העניות, אבל ינמיכו את הריבית לשיעור של אחוז אחד.
ל"תוכנית הורוביץ", או "הצעת הורוביץ", כפי שהיא נודעה, ניתן פומבי כעבור שנתיים. היא הכתה גלים. היא אמנם לא קרמה עור וגידים, אבל הוסיפה להידון בעניין ובהערכה עוד שנים הרבה אחר כך. היא הייתה אחד מרגעי הריכוז והמחשבה של ויכוח חיוני על ההיקף הראוי של סיוע חוץ.
ב-1970, העצרת הכללית של האו"ם המליצה על רף מינימום של עזרה בינלאומית: 0.7% מן ההכנסה הלאומית הגולמית (GNI) של הארצות העשירות. היא קבעה תאריך יעד אופטימי הרבה יותר מדי: 1975, או לכל המאוחר 1980.
הרבה מאוד דברים, בדרך כלל רעים מאוד, קרו לכלכלת העולם בין 1970 ל-1980. יעדי 1970 חזרו ונדחו, וחזרו ונדחו, וחזרו ונדחו. נכון ל-2019, רק קומץ של ארצות עשירות עמדו ביעד ההוא, או אפילו היטיבו ממנו. קטאר היא המובילה (1.17%), משום מה טורקיה באה בעקבותיה (1.15%), ואחריהן באות לוקסמבורג, נורבגיה, שבדיה, דנמרק ובריטניה. כל השאר נמצאות מתחת ל-0.7%, בדרך כלל הרבה מתחת לו.
הפגנה קיצונית של בורות אזרחית
ארה"ב (39 מיליארד דולר בשנה) וסין (38 מיליארד דולר) הן סייעניות החוץ הגדולות ביותר במספרים מוחלטים. אבל במקרה של ארה"ב, סיוע החוץ שלה עמד בשנה שעברה רק על 0.16% של הכנסתה הלאומית הגולמית; פחות מאחוז אחד של התקציב השנתי (חישוב "מורחב" של סיוע החוץ מאת התאחדות המדענים באמריקה, FAS, מעמיד את סיוע החוץ על כמעט 50 מיליארד דולר בשנה, או 1.2% של התקציב).
50 מיליארד דולר, או אפילו 39 מיליארד, אינם סכומים של מה בכך, בוודאי בימי מחסור והידוק החגורה. אבל סקרים מראים פעם אחר פעם, כי הרושם של רוב האמריקאים הוא שארצם זולגת סיוע חוץ. הם חושבים שרבע התקציב מוקדש לעזרה לזרים.
אי ההתאמה אינה ראויה רק ללעג, אלא היא כמעט מעוררת פחד מהיותה הפגנה קיצונית של בורות אזרחית. רושם כזה מזין איבה לעולם החיצון, ובמיוחד איבה לפוליטיקאים הנתפסים כבעלי עניין עודף בעולם החיצון, או "גלובליסטים". דונלד טראמפ יצא נשכר לפני ארבע שנים מתחושות כאלה. הוא חזר ודיבר על כפיות הטובה של זרים, והוא הטעים עד כמה הסיוע הזה אינו משתלם.
בזמן נשיאותו, טראמפ אמנם רופף את שיתוף הפעולה של ארה"ב עם זרים, ועיקר את כוחה של מחלקת המדינה, אבל לא שמט את הקרקע מתחת לרגלי סיוע החוץ. אמריקאים עדיין יושבים בארצות נידחות ומפקחים על שימוש מקומי במענקים ובהלוואות של ממשלתם. חלק גדול של הסיוע האמריקאי נעשה באמצעות ארגונים פרטיים, או ארגונים רב לאומיים.
קמבודיה. בורמה. בליז. קוסטה ריקה
מה גדולה הייתה ההפתעה במחצית השנייה של דצמבר כאשר הנשיא טראמפ, חודש אחד לפני סיום כהונתו, חידש פתאום את מלחמתו בסיוע החוץ. הקונטקסט קצת מסובך, וסיוע החוץ אינו עומד במרכזו. אבל עצם העלאתו על סדר היום בידי נשיא מכהן היא חסרת תקדים מאז מלחמת העולם השנייה. בהתחשב בציפיות שהשפעתו של הנשיא על מפלגתו תתארך הרבה מעבר לכהונתו, יש פה פוטנציאל של שינוי כיוון ביחסה של ארה"ב אל העולם החיצון.
טראמפ העלה את סיוע החוץ בנאום שנשא במדיה החברתית ערב חג המולד. הוא תקף בחריפות לא צפויה הסכמה דו מפלגתית בקונגרס על היקף סיוע החירום לנפגעי הקורונה. ההסכמה הזו כללה מענק חד פעמי של 600 דולר לכל תושב חוקי בארה"ב. הנשיא הדהים את מפלגתו שלו בדרישה שהסכום יוגדל ל-2,000 דולר.
להלן הוא תבע שהקונגרס יקצץ את הסיוע המוצע לשורה של ארצות זרות. הוא נקב בשמותיהן, כדי לתת ביטוי לתחושת הריחוק וחוסר הרלוונטיות. קמבודיה. בורמה. בליז. קוסטה ריקה. למרבה העניין הוא הזכיר גם את הסיוע הצבאי המסיבי למצרים, "היוצאת וקונה ציוד צבאי רוסי כמעט בלבדית". לצד זה הוא גם הזכיר הוצאות פנימיות שרוב תומכיו מקילים בערכן: מרכזי תרבות, מוזיאונים, גלריות.
"הקונגרס מצא הרבה כסף בשביל ארצות זרות, בשביל שתדלנים ובשביל אינטרסים מיוחדים, בשעה שהוא שולח את המינימום המבוטל ביותר אל העם האמריקאי", הוא אמר.
האריתמטיקה שלו אינה עומדת במבחן. גם אם הקונגרס יבטל את כל סיוע החוץ, הוא יכסה בקושי עשירית מן הסכום שטראמפ מבקש (300 מיליארד דולר ויותר). אבל לא המספרים הם הנותנים, אלא עצם הקישור בין סיוע חוץ לסיוע פנים.
"זו תהיה משימה בלתי אפשרית"
סיוע החוץ נעשה כלי קבוע של מדיניות ארה"ב רק לפני 75 שנה ופחות. הנשיא הרי טרומן הגיע למסקנה, שכדי למנוע השתלטות קומוניסטית על טורקיה ועל יוון, יהיה עליו להושיט להן לא רק סיוע צבאי, אלא גם סיוע אזרחי. "זו תהיה משימה בלתי אפשרית", הוא אמר על הצורך לשכנע את הציבור האמריקאי ואת הקונגרס.
זמן קצר אחרי כן הוא אישר את חבילת הסיוע הגדולה ביותר של כל הזמנים, זו הידועה כ"תוכנית מרשל" לשיקום כלכלת אירופה בעקבות מלחמת העולם השנייה. היא הייתה באמת מסיבית, 13% של התקציב השנתי של ארה"ב. היא הייתה גם הצלחה יוצאת מגדר הרגיל, לא רק כלכלית אלא גם פוליטית. היא הגדירה את בריתה של ארה"ב עם הדמוקרטיות המערביות, ומילאה תפקיד מפתח בבלימתה הפוליטית של ההשפעה הקומוניסטית במערב אירופה.
ג'ון קנדי ניסה לעשות שימוש דומה בסיוע חוץ: לעודד צמיחה כלכלית והתקדמות חברתית, בעיקר באמריקה הלטינית, כדי למנוע את התפשטות רעיונותיה של המהפכה הקובאנית. גם ההשקעות וגם התוצאות היו מרשימות פחות מזו של תוכנית מרשל.
בדור שלאחר מלחמת העולם השנייה, סיוע החוץ נעשה נכס צאן ברזל של המערכת הפוליטית. הסכמה דו מפלגתית רחבה התפתחה על יעדיה של מדיניות החוץ האמריקאית ועל אמצעיה. אז נולדה המימרה המפורסמת, "פוליטיקה מסתיימת בקו המים". אין זאת אומרת שלא קמו מערערים על ההסכמה הזו. סיוע החוץ חזר והועמד במבחנים תקופתיים, בייחוד סביב מלחמת וייטנאם. אבל כל זמן שהמנהיגים הבולטים ביותר בשתי המפלגות תמכו בו, או לפחות העלו לו מס שפתיים, הוא עמד בתוקפו.
תפקיד משיחי? לא, תודה
התקפת טראמפ על סיוע החוץ מעמידה עכשיו במבחן את נכונותה של המפלגה הרפובליקאית להגן עליו. אף כי הרוב הגדול של נציגי המפלגה בקונגרס הצביעו לטובת סיוע החוץ רק לפני שבועיים, אחדים ממנהיגיהם דורשים לקצץ אותו, מפני שכך ציווה טראמפ.
איבת טראמפ לסיוע החוץ אינה אידיאולוגית. הוא אינו דומה לבדלנים הרפובליקאים מן המחצית הראשונה של המאה ה-20. בשבילו זה עניין של קח-ותן. אבל כאשר הוא תוקף את "המלחמות הנצחיות" של ארה"ב מעבר לים, וכאשר הוא מבטיח להחזיר את החיילים הביתה מאפגניסטן, מעיראק ומסומליה, הוא מדבר מגרונם של מיליוני אמריקאים שמאסו ברעיון האליטיסטי רב הדורות שלאמריקה נועד תפקיד משיחי בהצלת המין האנושי ובשיפורו.
אם המפלגה הרפובליקאית, עם טראמפ או בלעדיו, מוכנה לפנות במפורש אל הפוטנציאל האלקטורלי הזה, היא תעמיד בסכנה את ההסכמה של 75 השנה האחרונות. למרבה העניין, ולמרבה הסכנה, היא תמצא בעלי ברית בשמאל הרדיקלי, שרוב סיוע החוץ, בייחוד בענייני צבא וביטחון, הוא לצנינים ביניהם. אמריקה לעולם אינה רחוקה מבדלנות; היא רק זקוקה לדחיפה קלה. אפשר שהיא מקבלת אותה בימי טראמפ האחרונים.