מתפללים מחוץ לבית כנסת בבני ברק / צילום: Oded Balilty, AP
מי שסבור כי מדינת ישראל אינה דתית, טועה. בשלושת העשורים האחרונים מדינת ישראל היא אורתודוקסית אדוקה של דת הקפיטליזם. בעיניה של דת זו, תפקידו של האזרח עלי אדמות הוא לעבוד, לרכוש מקצוע ולהיות יצרני.
צורת הפנייה-כפייה של הקפיטליזם לרוב המגזרים היא זהה: המקל והגזר. על-פי דוקטרינה זו, אם תעבוד קשה, יהיו לך חיים מפנקים. אם לא תעבוד, תחיה בשולי החברה. אם יש לך כסף, יהיה לך יכולת לרכוש השכלה ומקצוע ולאגור כסף, שבתורו יביא עוד כסף, שיצמיח את הכלכלה שתניב עוד כסף, וכך עוד אנשים יוכלו לעשות עוד כסף, ואז יהיה עוד הרבה כסף, שגם אותו כמובן נתרגם לכסף. ובא לציון כסף.
הקמפיין הזה עובד על כולם, חוץ מאלה שקוראים עליו תיגר וחושבים לעצמם: רגע, הרי כל הכסף הזה אמור להיות מתורגם בסוף לאושר, רמת חיים גבוהה וסתם ככה ליהנות מהחיים.
מבין אלה שמצליחים להתנער מהיכולת לראות את העולם דרך חור שבגרוש, נמנים אלה שיש להם ערכים. סוציאליסטיים, אינטלקטואלים וגם רוחניים. עם הקבוצה האחרונה נמנים תושבי בני ברק, שזה מכבר מהווים בפרדוקס בלתי פתור עבור כלכלנים.
בעוד שרוב הערים הגדולות בישראל מיישרות קו עם הסנכרון בין רמת הכנסה ורמת חיים לרמת שביעות-הרצון מן החיים, בני ברק שוברת אותה. על -פי הלמ"ס, בני ברק היא הענייה בין ערי ישראל מבחינת הכנסה לנפש, 2,771 שקל לחודש, לעומת 8,256 בשכנתה תל אביב.
בני ברק היא גם הצפופה בישראל, עם 27,000 נפש לקמ"ר, ומהצפופות בעולם, יותר מעזה, הונג-קונג או יוניון סיטי. כדי למצוא עיר ברמת צפיפות כשזו, תיאלצו להרחיק עד מנילה (כך שלא מפתיע שהיא עיר מוכת קורונה, שכבר היה מי שהגדיר אותה "מחלה של עניים").
מה שמפתיע שוב במדד איכות החיים שפרסמה הלמ"ס, כמו בכל סקר מהסוג הזה, הוא ש"תושבי העיר בני ברק מובילים בין 16 הערים הגדולות בישראל בשביעו-הרצון מהעבודה, בשביעות-הרצון מהחיים, בציפיות ביחס לעתיד, בשביעות-הרצון מהאיזון בין עבודה לתחומים אחרים".
הכהנים של הקפיטליזם לא יבינו זאת. אבל הסוד הבני-ברקי הוא פשוט: השאלה האמיתית שצריכה להישאל היא לא כמה כסף יש לך, אלא כמה כסף חסר לך. לא כמה הרווח הפנוי לנפש, אלא מהי הצריכה האמיתית לנפש. האם אדם מסוגל לוותר על חיי נוחיות ומותרות ולחיות ברמת חיים נמוכה מבחינה חומרית, אך לנצל את הזמן הפנוי עבור הנפש.
לא צריך להיות חרדי כדי להבין שלא כל אדם מעוניין לתרום 10 ו-12 שעות מהיממה למשך 42 שנה לעבודה. לרוב האנשים האלה אין זמן לחיים עצמם. לכן יש שיעדיפו משרה חלקית או "כלכלת חלטורה" (כינוי לאורח חיים המתבסס על עבודות מזדמנות ובלתי קבועות). יש שיעדיפו להשקיע באקדמיה ובמחקר, על אף הצעות נוצצות במשק.
עלינו להעריץ אנשים אלה, הבזים לקמפיין הקפיטליסטי הרואה את העולם באור חד-ממדי, ולהבין שמה שצריך להניע את האנושות הם ערכים רוחניים ולא מטרות חומרניות.
אינני מזלזל בתרומה לחברה, לא מבחינה כלכלית, אקדמית או חברתית. אך מעבר לכל אלה - אני מעריץ אנשים שהקדישו את חייהם למה שבעיניהם הוא הערך החשוב ביותר: יצירת עתודה אינטלקטואלית שתפתח ותשמר את חכמת היהדות בת אלפי השנים. הם רואים בתפקידם ערך לאומי והיסטורי, והם יודעים היטב שאם יהיו בעוד מאה שנה יהודים שיעסקו באותה חכמה רוחנית ועתיקה - יהיה להם חלק קריטי בתהליך הזה. הם יבטיחו לעצמם שמה שקרה בגרמניה במאה ה-19, בברית-המועצות במאה ה-20 ובארה"ב במאה ה-21, לא יתרחש במדינת היהודים.
עבורם - העיר בני ברק אכן מורכבת מרחובות אפורים, אך בין הבניינים שלה תמצאו כמות בלתי נתפסת של מוסדות גמ"ח (גמילות חסדים), ובבתי המדרש שלה שוקקים ומפכים חיי רוח, תרבות, יצירה ויהדות.
לאנשים אלה יש משהו אחד מעל לרווחה חומרית. יש להם משמעות.
הכותב הוא אברך כולל ותושב בני ברק