ג'ו ביידן, הנשיא הנכנס / צילום: Associated Press, Matt Slocum
כפי שמספר גדל של אנשים התחילו להבחין בזמן האחרון, המשבר בארה"ב חדל להיות חולף, או אפילו כרוני. זה משבר מערכתי, חברתי, תרבותי; אפשר להגיד עליו שהוא משבר קיומי.
לעתים קרובות אנחנו נוטים להפריז בחומרתם של משברי ההווה, בדרך כלל מפני שזיכרוננו מוגבל. חיטוט בהיסטוריה נוטה לגלות שרוב החרדות כבר נחרדו, רוב השאלות הדרמטיות כבר נשאלו, רוב התחזיות הקודרות ביותר נחזו - ובדרך כלל לא התממשו.
אבל ששה בינואר שינה את מערכת המושגים של אמריקה. זה מה שקורה כאשר המון מוסת מתנפל על לבה של הדמוקרטיה האמריקאית, כובש את מליאת הסנאט, מבריח צירי קונגרס אל מִקלטים סודיים, משכין אימת מוות על אחרים, ומעורר את הנשיא לצייץ "אנחנו אוהבים אתכם".
במובן מסוים, כמעט מוטב היה לארה"ב שזרועות הביטחון ואכיפת החוק שלה התרשלו. היה קל להפליא לעצור את ההמון במרחק של רחוב או שניים מן הקפיטול, או אפילו בתחתית כבש המדרגות. ההמון היה מוסת, אבל לא מאורגן; אחדים מן ה"מורדים" (כך הם מכונים עכשיו בתקשורת, insurrectionists) אמנם מילאו את הטנדרים שלהם ברובים, בקליעי כדורים ובבקבוקי מולוטוב, אבל לא נשאו אותם אל הגבעה.
מוטב היה למאורע שהתרחש, מפני שאלמלא התרחש, הרבה אמריקאים היו מוסיפים להכחיש שארצם נקלעה אל פי התהום, או לפחות מקרטעת אליו. המאורע הזה אישר, או המחיש, את הקיטוב הפוליטי הגובר, את האלימות שהוא מניב, את ההזנה ההדדית בין פוליטיקאים לכנופיות רחוב.
סוף "המשחק ההוגן"?
במהלך הדיון בבית הנבחרים על העמדת הנשיא למשפט הדחה בסנאט ("אימפיצ’מנט"), נואם רפובליקאי אחד הכריז בשבוע שעבר כי בכל תנועה פוליטית יש "שוליים מטורפים". נניח שיש. אבל השוליים המטורפים של מפלגות ממסד אינם מקבלים פקודות ישירות ממנהיג המפלגה, אלא אם כן המנהיג הזה מוכן להשתמש בהם נגד עצם המערכת הדמוקרטית. זה מה שחזרו ועשו שליטים סמכותניים באמריקה הלטינית במשך עשרות שנים, האייאטוללות באיראן, מפלגות יריבות בתאילנד וכו’. אני מדבר כאן על ארצות שניסו להעמיד פנים שהן בוחרות ממשלה באמצעים דמוקרטיים.
אם יש עניין שלא הועמד בספק בארה"ב מאז מלחמת האזרחים, לפני 160 שנה בדיוק, העניין הזה הוא הציות לחוקה. אמריקאים חזרו ובחרו נשיאים וחברי קונגרס בדרג הארצי, מושלים ובתי מחוקקים בדרג המדינתי וכן הלאה.
בין 1888 ל-2020, ששה נשיאים אמריקאים לא הצליחו לחזור ולהיבחר. ניצחונות הושגו לא פעם על חודו של קול. שלוש פעמים נבחרו נשיאים שהפסידו במניין הקולות הכללי, אבל ניצחו בחבר האלקטורים. האכזבה לא הניבה אלימות. אפילו חשדות של הונאה (למשל, בבחירות של 1960, קנדי נגד ניקסון) לא הניעו מועמדים לערער על התוצאות, להוציא את תומכיהם אל הרחובות, ולהכריז שהמנצח בבחירות יהיה "נשיא לא לגיטימי". מאז 1869, ארבע שנים לאחר תום מלחמת האזרחים, שום נשיא אמריקאי לא החרים את מעמד ההשבעה של יורשו.
אמריקה למדה להניח שמתנהל בה "משחק הוגן" על השלטון. הא ראיה, שהשלטון לא חדל להתחלף בדרכי שלום. בשורה של ארצות באמריקה הלטינית, אשר העתיקו את הדגמים החוקתיים שלהן מארה"ב, בחירות היו מסתיימות במלחמת אזרחים. מאז מלחמת האזרחים של ארה"ב לא הייתה כל סיבה לחשוש מפני מלחמה חוזרת או לצפות לה.
היו ימי משבר חמורים: שפל כלכלי עמוק בשלהי המאה ה-19 ובשנות ה-30 של המאה ה-20, האלימות של ימי המאבק על זכויות האזרח של השחורים וההתנגדות למלחמת וייטנאם בשנות ה-60. המערכת התנדנדה, אבל לא חישבה להתמוטט. בששה בינואר השתרר הרושם שהמערכת עצמה עומדת בסכנה.
הכללים שאינם כתובים
ג’ו ביידן חזר ואמר במהלך מערכת הבחירות הארוכה שלו, כי ההצבעה תכריע אם נשיאות טראמפ תהיה "מאורע חולף" או מאורע מכונן. זאת אומרת, ארבע שנים של טראמפ בבית הלבן הן בנות־תיקון, אבל שמונה שנים יטבעו חותם כה עמוק עד שיהיו לא־הפיכות.
אפשר להבין בהחלט למה התכוון ביידן, אם כי האינטנסיביות של שנות טראמפ הקשתה מאוד על המתבונן לחשוב אותן ל"מאורע חולף". אילו ניתנו לו שמונה שנים, טראמפ היה יכול למשל להטות את מערכת המשפט האמריקאית הרחק ימינה באמצעות מינויים של מאות שופטים פדרליים נוספים. בשמונה שנים הוא היה יכול להוסיף ולהוציא צווים נשיאותיים (תחליף לחקיקה, בהיעדר חוקים) בכל תחום פעילות של הממשלה, החל מקידוחי נפט על אדמת הציבור, המשך בפליטת גזים רעילים לאטמוספירה, וגמור בסנקציות חונקות על ארצות רחוקות. כוחו של נשיא אמריקאי למשול, אפילו בהיעדר רוב בקונגרס, הוא פנומנלי (אולי פנומנלי מדי).
קשה לחלוק על החשיבות המעשית של הוצאת הכוח הזה מידי נשיא כה מעוט עכבות. אבל לא ברור כלל מה יהיה דין השינויים שימי טראמפ חוללו בתרבות הפוליטית של ארה"ב, בייחוד לנכונות לכבד כללים של התנהגות גם כאשר אינם כתובים בשום מקום.
ג’ו ביידן ניצח במניין הקולות הכללי בהפרש מרשים של 7 מיליון קולות ויותר. אבל החוקה האמריקאית בת 230 השנה הייתה קרובה להפליא לאפשר למובס להיבחר לנשיא. אילו 45,000 מצביעים בשלוש מדינות (ג’ורג’יה, וויסקונסין ואריזונה) היו משנים את הצבעתם, דונלד טראמפ היה זוכה ברוב בחבר האלקטורים.
הנוסחה הבלתי־סבירה הזו אינה עומדת להשתנות, והיא מעוררת באופן בלתי נמנע את השאלה מה יקרה בעוד ארבע שנים. הבחירות של אמצע הקדנציה לקונגרס ולמושלי מדינות, בעוד שנתיים ופחות, יראו לנו את הכיוון. צילן של הציפיות ושל החששות יתארך מעל נשיאותו של ג’ו ביידן ולפעמים יהיה קרוב לשתק אותה.
של מי המותניים האלה?
המבחן החשוב המיידי יתחולל בתוך המפלגה הרפובליקאית. היא ירדה השבוע למדרגת מפלגת אופוזיציה בכל מוקדי הכוח הפדרליים: הנשיאות, בית הנבחרים והסנאט. זו הפעם הראשונה מאז 2010 שידה אינה מונחת על שום ידית. זו אינה תוצאה של תבוסה היסטורית. עדיין כוחה במותניה. אבל של מי המותניים בדיוק?
"זו המפלגה של דונלד טראמפ", אמר דונלד ג’וניור, בנו בכורו של הנשיא לשעבר, שאינו מסתיר את יומרותיו הפוליטיות. מעשה אירוניה, הוא אמר את המלים האלה שעה קלה לפני שאביו נשא את נאום ההסתה בעצרת בוושינגטון בששה בינואר. לתאריך הזה יש פוטנציאל ברור, אם גם רחוק מוודאות, להחליש את בעלות טראמפ על המפלגה. האם רפובליקאים חפצי חיים פוליטיים יוסיפו לצאת מגדרם להביע לויאליות לצ'יף, גם כאשר אינו יכול עוד להלך עליהם אימים מן הבית הלבן? או שהם יתחילו להזדקף, ולהמרות את פיו?
נשיאים אמריקאיים חוזרים ומנסים להקטין את ההגבלות שהחוקה מטילה עליהם. מדהים לחזור ולהרהר למשל בהתניה החוקתית למלחמה. מנסחי החוקה העניקו לקונגרס את הזכות להכריז מלחמה. הנשיא נועד להפוך ל"מפקד עליון" רק לאחר הכרזה כזאת. מאז 1950, ארה"ב חזרה ויצאה למלחמות מבלי שהקונגרס הכריז עליהן. הנשיא הפך אפוא למפקד עליון קבוע, מעין מרשל, או גנרליסימו. דונלד טראמפ, סרבן הגיוס החוזר של ימי מלחמת וייטנאם ("בעיות בברך") אהב לדבר על "הגנרלים שלי". הם חרקו שיניים, באופן דיסקרטי.
יש קשר, ישיר או עקיף, בין מעמד הגנרליסימו של הנשיא כלפי חוץ לבין התנהגותו בזירה הפנימית. טראמפ תכנן, או קיווה, או זמם לשלוח צבא אמריקאי סדיר לרחובות הערים עוד בתחילת הקיץ. שר ההגנה סירב. רק בקושי הנשיא התאפק מלפטר אותו על המקום, אבל עשה כן מיד לאחר הבחירות. כאשר חלק מתומכי טראמפ קראו להורות לצבא לתפוס את מכונות ההצבעה, כדי להוכיח את ה"זיוף", בכירי הפנטאגון, אזרחים וחיילים, הכריזו שהצבא לא ישמש לצרכים פוליטיים. היה אפשר לברך על נאמנותם המופגנת לחוקה, אבל היה קשה להשתחרר מדאגה על עצם הצורך של אנשי צבא לבוא להגנת הדמוקרטיה, נגד נשיא נבחר. מה היה קורה אילו צייתו לו, כמוטל עליהם?
מי זוכר דו מפלגתיות
תמה חוזרת במערכת הבחירות של ביידן היתה ש-35 שנות חברותו בסנאט לימדו אותו לא רק את "אמנות העִסקה", שעליה טראמפ תובע חזקה, אלא את אמנות הפשרה־לצורך־עסקה, שהיא לחם חוקו של תהליך החקיקה.
לדמוקרטים יש עכשיו רוב קטנטן בשני בתי הקונגרס, אבל הוא לא יספיק לחקיקה. ברוב המקרים, חקיקה מצריכה הסכמה רחבה, החוצה גבולות מפלגתיים. זה 12 שנה שאין בוושינגטון כמעט שמץ של מה שאמריקאים נוהגים לכנות "דו־מפלגתיות". קיטוב בוושינגטון עוזר לקטב את אמריקה. במובן הזה, נסיבות עלייתו של ביידן לנשיאות אינן מבשרות טובות. אם 70% מן הרפובליקאים (על־פי סקרי הימים האחרונים) מוסיפים להאמין שהבחירות זויפו, ביידן יצטרך למצוא דרך נועזת ומקורית כדי "להעניק מרפא" לאמריקה, כפי שהוא חזר והבטיח. מרפא כזה יוכל להינתן רק באמצעות צינון ניכר של מעלות החום הפוליטיות.
לנשיא יש הסמכות לשנות כיוון בשורה של עניינים, המצריכים רק את חתימתו. כבר בשעות הראשונות של נשיאותו, ביידן הזדרז להודיע על חזרת ארה"ב אל הסכמי האקלים הרב־צדדיים ואל ארגון הבריאות העולמי. הוא יהיה זריז פחות והחלטי פחות בחזרה אל הסכמי הגרעין עם איראן. הוא יעכב כנראה את התקפלות הכוחות האמריקאיים מאפגניסטן/סוריה/עיראק/סומליה, אם כי אולי לא בהרבה.
במדיניות חוץ, השינויים הבולטים הראשונים יהיו של רושם ושל מצב רוח. ארצות מעטות יתגעגעו אל טראמפ. צריך לקוות שחוכמת מנהיגיהן תעמוד להן בהסתגלות אל המציאות. אני מניח שאין טעם לקוות להכאה על חטא התפתותם של המנהיגים האלה לקסם הכוזב והמסוכן של ארבע השנים האחרונות.