דונלד טראמפ זוכה מהדחה שנייה מחמת עומס הוכחות / צילום: Associated Press, Carolyn Kaster
חובבי היסטוריה ישמחו לדעת שהמהלך התקין של ההיסטוריה לא השתנה אתמול. הסנאט של ארה"ב לא הרשיע נשיא, או נשיא לשעבר. הוא מעולם לא הרשיע, אף כי ניסה שלוש פעמים בין 1868 ל-2020.
"טראמפ זוכה", הכריזו הכותרות באתרי הרשת במוצאי שבת. הוא אומנם זוכה, במובן הזה שלא נמצא רוב מיוחס של שני שלישים בסנאט להרשעתו. אבל נמצא בהחלט רוב לטובת הרשעה. 57 סנאטורים מתוך 100 תמכו, מהם שבעה רפובליקאים.
לשם השוואה, במשפט ביל קלינטון, ב-1999, רוב הסנאטורים (55) הצביעו נגד הרשעה. במשפטו הראשון של טראמפ, לפני שנה, 52 סנאטורים הצביעו נגד הרשעה. במוצאי שבת, הקערה התהפכה. באוירה המפלגתית של וושינגטון אין זה עניין של מה בכך ששביעית מן הרפובליקאים חצו את הקווים והצביעו נגד מפלגתם. חלקם עשו כן בידיעה שהם יידרשו לשלם מחיר פוליטי על מה שרבים מחברי מפלגתם יחשבו לבגידה.
הנשיא לשעבר, מהיותו נטול טוויטר, הגיב בהודעה ארוכה לעיתונות, שנשלחה לנמעניה באמצעות הדוא"ל. הוא חגג את כשלונו של "ציד מכשפות נוסף". כך הוא נהג לחזור ולתאר את החקירות נגדו בזמן נשיאותו. לפחות כרגע נראה שאין לו סיבה למסיבה, לא רק מפני שרוב הסנאטורים הצביעו נגדו, אלא מפני שמנהיג הרפובליקאים בסנאט, בעל ברית ותיק של טראמפ, נשא נאום חוצב להבות נגד הנשיא לשעבר מייד לאחר שהוכרזו תוצאות ההצבעה.
נאום הגבר מיץ'
מיץ' מקונל עומד בראש הסיעה הרפובליקאית זה 12 שנה, יותר מכל קודמיו. הוא בן 78, והוא מכהן בסנאט מאז 1985. בשש השנים האחרונות הוא היה מנהיג הרוב בסנאט, מה שהעניק לו שליטה מלאה על סדר היום.
הוא ניצל את השליטה הזו כדי לקדם סדר יום ימני שמרני נוקשה. לזכותו, או לחובתו, נזקפים מאות מינויים של שופטים ימניים, כולל שלושה לבית המשפט העליון. מקקונל מילא תפקיד חסר תחליף ביצירת הרוב השמרני הגדול ביותר בבית המשפט זה מאה שנה. הוא לא היה שותף טבעי של טראמפ, מבחינת המזג והסגנון, אבל לא היסס כלל להיצמד אל הנשיא. אולי גם עזרה העובדה שאשתו של מקקונל היתה שרת התחבורה בקבינט של טראמפ, בזכות עצמה (היא היתה שרה גם בממשל ג'ורג' בוש הבן).
אתמול מקונל נראה ונשמע כמי שעול כבד סר ממנו. הוא אומנם הצביע נגד הרשעת טראמפ, אבל רק מפני שחשב כי אין לסנאט הסמכות לשפוט נשיא לשעבר. הוא הבהיר כי אין לו כלל ספק שהנשיא היה אחראי להתקפת תומכיו על הקפיטול ב-6 בינואר.
מקונל הרחיק הרבה מעבר ל-6 בינואר. האשמה נופלת על הנשיא, הוא אמר, לא רק בגלל נאומו באותו היום, אלא בגלל שרשרת ארוכה של הכרזות במשך שבועות, שבהן התכחש לתוצאות הבחירות, הפריח תיאוריות קונספירציה, ועורר את תומכיו להאמין שהבחירות נגנבו ממנו.
מקונל לעג לאחת מטענות הנגד הפופולריות ביותר במפלגתו נגד העמדת הנשיא למשפט. רפובליקאים בכירים תיארו את עצם המשפט כניסיון דמוקרטי "לשלול את זכות הבחירה מ-74 מיליון אמריקאים". זה מספרם של מצביעי טראמפ בבחירות האחרונות.
"בשבועות האחרונים, מקורביו של נשיאנו לשעבר מנסים להשתמש ב-74 המיליון שהצביעו לטובת בחירתו החוזרת כמגן אנושי", אמר מקונל. "כל מי שמגנים את התנהגותו המחפירה מואשמים שהם עולבים במיליוני מצביעים. זו התחמקות אבסורדית.
"לא 74 מיליון פלשו לקפיטול. כמה מאות עשו כן. ולא 74 מיליון תכננו את מערכת הדיסאינפורמציה והזעם שהציתה את הפלישה. אדם אחד עשה כן".
מי יודע כמה זמן לאחר הנאום הזה יורשה מקונל להוסיף ולהנהיג את מפלגתו בסנאט (שבינתיים ירדה למעמד של מיעוט, בעקבות הבחירות האחרונות).
בנסיבות נורמליות היה אפשר לחשוב את התייצבותו של הרפובליקן הבכיר יותר בארה"ב נגד הנשיא לשעבר למכה אנושה. אבל הנסיבות אינן נורמליות. הן חדלו להיות נורמליות ביום שבו הרפובליקאים מינו את טראמפ למועמדם לנשיאות, לפני ארבע שנים וחצי.
כל הסימנים מעידים שהרוב הגדול של הרפובליקאים מוסיפים לדבוק בטראמפ, ומוכנים להעניש בחומרה את מבקריו. נחוצה דרגה ניכרת של אומץ פוליטי כדי להתייצב נגד טראמפ, אפילו לאחר שנשיאותו הסתיימה, וגם לאחר מאורעות 6 בינואר. יהיה מעניין לראות אם טראמפ ישתלח בגלוי במקונל, יוקיע אותו ויתבע את ראשו; ואם מקונל ישיב מלחמה, או יוכל להשיב.
החיפזון הדמוקרטי מן השטן
שאלה אחת התלויה ועומדת נוגעת להתנהלות הדמוקרטים במשפט הזה. נראה שהם שילמו מחיר, אולי כבד, על החיפזון שבו החליטו להגיש כתב אישום נגד טראמפ. הם עשו כן באמצע ינואר מבלי לקיים שימועים בוועדה, מבלי להזמין עדים ומבלי לנהל חקירה עצמאית. הם קיוו שמהירותם תאפשר למשפט להתחיל בשעה שטראמפ עדיין היה נשיא, מפני שהם קיוו להטיל עליו את העונש האולטימטיבי: הדחה.
אבל התוצאה היתה שהם הגיעו אל הסנאט בלי ראיות חדשות ועם חללי מידע בולטים. 16 השעות שהוקדשו לטיעוני התביעה לא היו אלא מאמר מערכת אחד ארוך. זה היה מאמר חשוב, רב תוכן, מרשים, ערוך ומנוסח כהלכה. אבל כולו היה מבוסס על חומר גלוי, שהופיע בתקשורת ובמדיה החברתית.
בלט בחסרונו הנרטיב של מעשי הנשיא במרוצת ארבע השעות של השתוללות תומכיו בקפיטול. היו רק עדויות קוריוזיות שהוא צפה בטלויזיה, והתענג על מה שראה. אבל שום עד לא הובא, ושום חקירה לא נעשתה.
וכך, התובעים זינקו על רגליהם בלילה שבין שבת לראשון, כאשר צירת קונגרס רפובליקאית גילתה את פרטי השיחה שטראמפ ניהל עם קווין מקארתי, ראש הסיעה הרפובליקאית בבית הנבחרים, בשעה שהפולשים התקרבו אל מליאת הסנאט, וסגנו מייק פנס הוברח משם רק בקושי בידי אנשי ביטחון.
מקארתי הפציר בטראמפ להורות לתומכיו לפנות את הקפיטול. הנשיא השיב ללא ניד עפעף, "נראה שזיוף הבחירות מטריד אותם יותר מאשר אותך". מקארתי התפוצץ מכעס, והטיח בנשיא מילת גנאי גסה במיוחד.
למשמע הגילוי, התביעה החליטה שהיא רוצה להזמין את צירת הקונגרס להעיד במליאת הסנאט. עדות כזאת חייבה הצבעה ומשא-ומתן מבוהל. בסופו של דבר התביעה ויתרה, הצירה לא הוזמנה, והמשפט הגיע אל קיצו.
הניסיון של הרגע האחרון להקנות למעמד אופי כלשהו של משפט עורר רושם לא נעים של אילתור מחמת חוסר הכנה. אין שום ודאות שהכנה נאותה היתה משנה את התוצאות מעיקרן. אבל אם היתה דרך לשכנע עד רפובליקאים לחצות את הקווים היא היתה באמצעות עובדות, לא באמצעות מחוות רטוריות, שנאומי התביעה היו משופעים בהם.
כמובן, איננו יודעים אילו תוצאות ציבוריות ארוכות-טווח יהיו למשפט הזה. אפשר שהמחוות הרטוריות הן שייזכרו בסופו של דבר, מפני שהן יעזרו למאורעות 6 בינואר להיחקק בזיכרון הקיבוצי של אמריקה. ואולי המשפט כולו נועד בדיוק לתכלית הזו: להזכיר, כדי שלא לשכוח.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny