בית המשפט העליון / צילום: אוריה תדמור
אחד הוויכוחים הבוערים בחברה הישראלית הוא סביב עבודת מערכת המשפט. היועמ"ש, הפרקליטות, השופטים, כולם נמצאים בעין הסערה וכמעט לכל אחד יש עמדה, לרוב דיכוטומית ונחרצת - בעד מערכת המשפט ושימורה כפי שהיא היום, או נגדה ובעד לחולל בה שינויים עמוקים, גם פרסונאליים. העימות מתרחש בטוויטר, בפייסבוק, בתקשורת הממוסדת, בכנסת ובמרחב הציבורי ושותפים בו פוליטיקאים, אנשי תקשורת ואקדמיה וחלק גדול מהציבור.
הוויכוח על טיב עבודתה של מערכת המשפט הוא כה אמוציונלי, אישי, שבטי וחריף, עד שלפעמים נדמה שאנחנו מתווכחים ומתווכחים בלי לעצור רגע לחשוב מהו בעצם בסיס המחלוקת? על מה אנחנו מתווכחים כשאנחנו מתווכחים על מערכת המשפט? בניסיון לחזור לשאלת היסוד הזו, פניתי לכמה מומחי משפט ופוליטיקאים בולטים בשאלה זהה, איך את.ה מגדיר.ה את המחלוקת סביב עבודתה של מערכת המשפט? הנה התשובות המעניינות והשונות:
פרופסור אמריטוס מנחם (מני) מאוטנר, מגדולי החוקרים באקדמיה בתחום המשפט, אומר כי המחלוקת היסודית שעומדת בבסיס של כמעט הכול בחיינו (וגם סביב עבודת מערכת המשפט, ח"מ) היא בין לאומיים לבין ליברלים. לדבריו, "הלאומיים מוכנים לוותר על עקרונותיו של המשפט הליברלי של המדינה, ובלבד שיתאפשר להם לקדם את היעדים הלאומיים שלהם. היעד העליון שלהם מזה חמישה עשורים הוא המשך ההחזקה בשטחי יהודה ושומרון, כדי לבסס בהם את ההתנחלויות. הליברלים מקדשים דבר אחר לגמרי: הזכויות הליברליות וההומניסטיות של בני האדם. הם לא רק מוכנים לוותר על היעדים הלאומיים האמורים; הם מבינים היטב שקידום היעדים הלאומיים חותר תחת החירויות הליברליות".
מידת ההתערבות
פרקליט המדינה לשעבר, עו"ד שי ניצן, מגדיר את בסיס המחלוקת באופן שונה ומצומצם יותר: "עיקר הוויכוח מתמקד בשאלה עד כמה השופטים צריכים להתערב במעשי הממשלה והכנסת במישור המינהלי". לדבריו, "בעצם זה ויכוח בין גישה שמרנית מאוד שטוענת: אתם פקידים, אתם לא נבחרתם אתם לא יכולים להגיד לממשלה מה לעשות למעט כאשר מדובר בפגיעה בוטה בזכויות פרט מסוים ואל תתערבו לנו בשאלות של מדיניות כמו מיגון בתים בעוטף עזה או גיוס בחורי ישיבה. לעומת זאת, גישת השופטים היא שכאשר הממשלה פועלת בחוסר סמכות או באופן שסותר חוק - חובתנו להתערב". ניצן מציין ש"גם שופטים שמרנים יחסית כמרים נאור, אשר גרוניס ויורם דנציגר חושבים שצריך להתערב".
שר המשפטים לשעבר, אמיר אוחנה, מראשי המבקרים של מערכת המשפט, הפנה אותנו לנאום שבו אמר, בין היתר, כי: "השאלה היא 'מי הוא האדון?' אנחנו סברנו לתומנו שהריבון בדמוקרטיה הוא הציבור אבל מכיוון שלא כל הציבור יכול לשבת בפרלמנט ולחוקק חוקים, הוא בוחר נציגים שיעשו זאת עבורו, חברי הכנסת והשרים. גילינו שלא היא". אוחנה מכוון לכך שהעימות הוא בשאלת היסוד, מי הריבון? מי שולט. לשיטתו, המשפטנים השתלטו על מוקדי הכוח, ויש להחזירו לנבחרי הציבור.
עניין סוציולוגי במהותו
מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר, עו"ד אמי פלמור, השיבה באופן שונה. פלמור אומרת ש"הוויכוח המהותי מתקיים בתוך קבוצה מאוד קטנה, אליטיסטית". לדבריה, רוב הציבור לא שותף לוויכוח על הנושאים ה״גדולים", כגון סמכויות בית המשפט העליון, פסקת התגברות וכו׳.
פלמור אומרת ש"החוויה ה'רחבה' (של המחלוקת, ח"מ) היא הזדהות (של הציבור) עם העוול הפרסונלי מידו של הממסד המשפטי. בין אם כתוצאה של חוויה אישית, אנשים שמצאו את עצמם או את בני משפחתם בבית משפט לתעבורה/בית הדין לעבודה/בהליך אזרחי או הכי גרוע- פלילי, וחוו את המערכת כמנוכרת, שטחית, איטית (עינוי דין פשוטו כמשמעו) או מהזדהות רגשית עם דמות ציבורית הקרובה לליבם שמתווכת את העוולות הנגרמות לה (השר אריה דרעי בשנות ה-90, ראש הממשלה בנימין נתניהו בשנים האחרונות)".
ובמלים אחרות, פלמור מזהה את המחלוקת כעניין שהוא הרבה פחות עקרוני והרבה יותר אישי ואמוציונלי. היא סבורה כי עיקר המחלוקת הוא עקב חוויות אישיות קשות של הציבור, או עקב הזדהות עם טענות של מנהיגים פוליטיים לעוול שגורמת להם המערכת. בנקודה הזאת צריך לומר שאין שום ספק שחקירותיו ומשפטו הפלילי של ראש הממשלה, בנימין נתניהו, והביקורת החריפה, הבוטה ולעתים השקרית של נתניהו על היועמ"ש ועל הפרקליטות, החריפו את המחלוקת שעליה אנחנו מדברים והעצימו מאוד את הניכור וחוסר האמון של חלקים בציבור כלפי מערכת המשפט.
יפעת ביטון, פרופסור למשפטים ונשיאת המכללה האקדמית "אחווה", אומרת ש"המחלוקת היא על התפיסה הערכית של ליברליזם כחזות 'הטוב', וערכים מסורתיים יותר כחזות 'הרע'". זוהי תשובה שדומה לאלו של מאוטנר וגלאון. ואולם, קצת בדומה לפלמור, גם המבט של ביטון על הסוגיה הוא הרבה יותר סוציולוגי. לדבריה, "לזה תוסיף את 'שופטים לבנים, נאשמים שחורים', ואתה מקבל כאן מאבק פוליטי לגמרי. זה יסוד מרכזי של שאלת הלגיטימציה והאמון הציבורי בעיניי כיום". ביטון מכוונת לתפיסה (לאו דווקא נכונה) שהתפשטה במקומותינו לפיה השופטים שייכים לאיזושהי אליטה אשכנזית, לבנה, ישנה, שמקימה עליהם לא מעט שונאים שאינם שייכים לאותו מחנה.
בג"ץ או גם מעבר לו?
התשובה של יו"ר מרצ לשעבר, זהבה גלאון, דומה במידת מה לתשובה שנתן פרופ' מאוטנר אך היא פוליטית יותר. גלאון אומרת ש"יש קבוצה בחברה הישראלית, ששמה לה למטרה להכחיד כל זכר לליברליות, ובעיקר לתפיסה שדמוקרטיה היא שיטת המשטר הרצויה בישראל". לדבריה, "עם כל הביקורת על התנהלות בג"ץ במה שקשור להגנה על זכויות האדם בשטחים, בג"ץ נותר המעוז האחרון להגנה על שלטון החוק וזכויות האדם מפני כנסת וממשלה מתלהמת".
גלאון אומרת, כי "בג"ץ הוקם כמנגנון לריסון הרוב, כאשר זה חוצה את הקווים האדומים שהוא עצמו קבע, עכשיו מציעים שרים וחברי כנסת לסלק את חגורת הבטיחות הזאת. הפלורליזם מאיים על האנשים האלו. הקביעה, שכל בני האדם שווים, מנוגדת ניגוד חריף לתפיסת העליונות הגזעית היהודית. הטענה שיהודים וערבים יכולים לחיות בשלום, זה בצד זה, היא דבר כפירה בציווי הגירוש והרדיפה, שעל פיו הם חיים".
ואילו שרת המשפטים לשעבר, איילת שקד, השיבה שהמחלוקת היא "על הסמכויות של בג"ץ, על אופן השימוש של הפרקליטות בכוח שלה, ועל מידת ההתערבות של היועצים המשפטיים לממשלה". כלומר, בשונה מניצן למשל, או גלאון, שלתפיסתם העימות הוא בעיקר סביב סמכויות בג"ץ, שקד רואה במחלוקת כרחבה יותר וכוללת גם את עבודתה של מערכת התביעה. זו שניצן הגיע ממנה.
השונות באופן שבו רואים מאוטנר, ניצן, ביטון, אוחנה, פלמור, גלאון ושקד את בסיס המחלוקת סביב עבודת מערכת המשפט, היא לא מקרית והיא כמובן הגיונית ולגיטימית. השאלה היא, מה עושים עם זה? נדמה לי שכדי שהוויכוח הציבורי הסוער בין מבקרי מערכת המשפט ושונאיה ששואפים להחליש את כוחה, לבין מי שמגן עליה ומבקש לשמר אותה כפי שהיא היום, יהיה מועיל ופרודוקטיבי, ראוי קודם כל לנסות להגיע להסכמה על השאלה - על מה בעצם אנחנו מתווכחים?