שלטי הסברה בנצרת במהלך הסגר: "הישארו בבית למען בריאותנו ובטיחותנו" / צילום: איל יצהר
האלימות בחברה הערבית לא החלה ביום שבו דווח לפתע על נגיף מסתורי המכה בעיר ווהאן. היא הייתה שם הרבה לפני, ולצערנו הרב תישאר שם גם הרבה אחרי וכנראה אף ביתר שאת. אך על-מנת להתמודד עם הבעיה, יש להקדיש תשומת-לב רבה לאופן שבו המשבר הבריאותי מזין כעת את האלימות.
נגיף הקורונה היכה קשות בכל ציבור בישראל, אולם בחברה הערבית, שסבלה מלכתחילה מיתר תחלואה וממצב סוציו+אקונומי נמוך, הוא היכה באופן קשה במיוחד. הבדלים באורח החיים, תשתיות לקויות וכשלים במערכי ההסברה והאכיפה, גרמו לכך שכפרים וערים בחברה הערבית נשטפו בתחלואה, ושגרת חייהם השתבשה לחלוטין.
הסגרים הממושכים המיטו על הכלכלה בחברה אסון כבד. בנצרת, למשל, עיר שעיקר כלכלתה בנויה על תיירות, הדבר הורגש במיוחד: בתי מלון, מסעדות, חנויות מזכרות, חברות נסיעות ותיירות נסגרו, האבטלה בעיר הגיעה לשיא של קרוב ל-50%, ותחושה של מחנק כלכלי והיעדר אופק החלו להקיף את העיר הצבעונית והשמחה בדרך-כלל. התמונות הססגוניות של העיר ההומה בתיירות פנים וחוץ בתקופת חג המולד התחלפו בתמונות של עיר רפאים.
וכצפוי, על זרעי המשבר הכלכלי הכבד, צמחה אלימות: המחנק הכלכלי, שנובע הן מעצירת הכלכלה והן מהיעדר חסכונות אצל רוב הציבור הערבי, הביא רבים להלוות כספים מהשוק האפור או השחור, כספים אותם לא היו יכולים להחזיר. אחרים פנו לכנופיות פשע כדי לגבות את הכספים שחייבים להם. ההלוואות התפתחו לסכסוכים שהתפתחו למעשי אלימות קשים. לא חולף כמעט יום שבו אנו לא נתקלים בחדר המיון שלנו בנפגעי ירי או מעשי אלימות אחרים, רבים מהם כתוצאה מסכסוכים כספיים בין עבריינים.
ולא ניתן כמובן להתעלם מהאלימות בתוך בתי החברה הערבית. ההתכנסות בבתים, לצד קשיים נפשיים משמעותיים שהמשבר הביא עימו (ביניהם חרדה, דיכאון ותחושת ייאוש), הביאה את האלימות במשפחה לשיא חדש.
חודשים ארוכים של סגר, ריחוק חברתי ובידוד הביאו למשבר נפשי אשר ממדיו הענקיים עוד יתבררו אחרי היציאה ממשבר הקורונה.
לצערנו, גם את תוצאות המשבר הזו אנו רואים כל יום בבית החולים, במחלקה לבריאות הנפש.
המדינה ומוסדות השלטון שלה אינם מכירים את האוכלוסייה הערבית (למעט, ככל הנראה, בהקשר הביטחוני), או שהם לא רוצים להכיר. הם אינם מבינים את אורחות החיים של החברה הערבית, את התרבות שלה, את הדרכים לתקשר איתה, את היעדר התשתיות שביישובים הערביים.
כתוצאה מכך, הציבור הערבי איבד מזמן את האמון במדינה וביכולתה לדאוג לצרכיו.
הציבור הערבי תוהה, למשל, כיצד המדינה אינה מפענחת את רוב מקרי הרצח והאלימות בחברה הערבית, גם בחלוף שנים רבות, בעוד מקרי פשיעה לאומנית מפוענחים תוך שעות אחדות.
הציבור הערבי עמד במהלך הקורונה בפני שתי אלטרנטיבות גרועות: אי-ציות להנחיות, בניסיון להמשיך ולחיות בכבוד, וכתוצאה מכך סיכון בריאותו הפיזית - או הקפדה על קיום הנהלים, שבנסיבות הקיימות יביאו לפגיעה בבריאותו הנפשית ויהפכו אותו לקורבן של מעשי אלימות שונים.
אין בדעה זו לפטור מאחריות את החברה הערבית, שלמרות כל הנ״ל היה בידה לקחת יותר אחריות על עצמה ועל חייה ולפעול בצורה שהייתה מביאה להתמתנות של עוצמת התחלואה. אולם יש לנצל את המשבר הנוכחי על-מנת להסיק מסקנות ארוכות-טווח על יחסי המדינה והציבור הערבי.
חוסנה של החברה הערבית, הן מבחינה בריאותית והן מבחינה כלכלית, הוא נכס לאומי ממדרגה ראשונה. מאחר שחיזוק החוסן הזה הוא תהליך ארוך וקשה, המחייב התמדה, השקעה לטווח ארוך והרבה מאוד סבלנות, לצערנו הרב הוא ככל הנראה נמצא מעבר לאופק שרוב הפוליטיקאים בממשלות השונות רואים.
אם לא יוסקו המסקנות הנכונות, החברה הערבית תישאר חבולה מבחינה פיזית ונפשית, גם זמן רב לאחר שהנגיף יחלוף.
הכותב הוא סמנכ"ל הכספים בבית החולים האנגלי בנצרת