מתחם שרונה מלא בת"א במהלך יום הבחירות / צילום: ביג מרכזי קניות
בבחירות 2021 הצביעו 67% מבעלי זכות הבחירה בישראל - ירידה של יותר מ-4% לעומת סבב הבחירות הקודם. כולנו נוטים לחשוב שברירת המחדל של האזרח היא לממש את זכותו הדמוקרטית ולהצביע, שהרי הצבעתו תשפיע על עתידו האישי.
על בסיס התפיסה הזו, קל לראות באי-הצבעה "אנומליה" שדורשת הסבר. ואכן, לצד ייחוס העצלנות לסרבן ההצבעה הסטנדרטי, שמעדיף לכאורה את הים או הקניון, נוספו הפעם גם עייפות החומר מריבוי מערכות הבחירות וממגפת הקורונה, אשר מספקים לכאורה נימוק משכנע נוסף לירידה באחוזי ההצבעה.
ואולם, מנקודת הראות של הפסיכולוגיה הפוליטית, אם ברצוננו להבין את הירידה באחוזי ההצבעה, עלינו לשאול במקום זאת את השאלה הבאה: מה גורם לאזרח לצאת ולהצביע, על אף שידוע לו שקולו הבודד לא יכריע את מערכת הבחירות. תחושת המחויבות האזרחית הכרחית כמובן, אך לא די בה.
המוטיבציה להצביע תלויה לא פחות מכך בתחושה העמוקה שהצבעתנו תוביל לתוצאה רצויה כלשהי. ובכן, ברור לגמרי שמצביעי השמאל והחברה הערבית אינם רואים בחלופות הקיימות בשדה הפוליטי דבר-מה "רצוי", שכן ממשלה בראשות בנימין נתניהו או ממשלה בראשות בנט-סער רחוקות שתיהן שנות אור מהחזון האידאלי של השמאל האידאולוגי.
אך אין צורך להרחיק לכת. חלק הארי של "מחנה השינוי" מוכן להסתפק בפחות מזה בטווח הנראה לעין, ואינו שואף אלא לכינונה של ממשלה חדשה, ישרה, אשר חותרת לאיחוי השסעים בחברה הישראלית (ואולי אף לסיום הסכסוך הישראלי-פלסטיני).
ככל שממשלה שכזו היא בבחינת תוצאה רצויה בהשוואה למצוי, היינו מצפים ממצביעי השמאל והחברה הערבית לנהור בהמוניהם לקלפיות. אך מוטיבציה שניזונה מתקווה אינה עוצמתית כמו זו שניזונה מהפחד לאבד. כפי שה"סלידה מהפסד" היא אחד הכוחות החזקים ביותר בעולם הכלכלה, כך היא אחד הכוחות החזקים ביותר בעולם הפוליטי.
מחקרים בתחום הכלכלה ההתנהגותית מלמדים שבני האדם מוכנים להרחיק לכת הרבה יותר בכדי להימנע מאובדן ה"קיים" מאשר כדי להרוויח את ה"לא-קיים".
מצביעי השמאל והחברה הערבית אשר נמנעו מהצבעה חשים כי תועלת ההצבעה נמוכה (או שאולי, אפילו, שהמצוי גרוע פחות מהבלתי-ידוע). אלה שרצים לקלפיות, לעומת זאת, הם אלה שיש להם מה להפסיד. לראיה, במבשרת ציון הצביעו 76% ובמעלה אדומים 68% מבעלי זכות הבחירה, ולעומת זאת בתל אביב וברעננה רק 61% ו-64% מימשו את זכותם להצביע.
בטייבה הצביעו 42% ובבאקה-אל-גרביה 46%, לעומת 71% ו-62% בבחירות 2020. ההפסד הפוטנציאלי של תומכי נתניהו הוא מוחשי: אובדן של מנהיג, של דרך, ובעיקר של סטטוס קוו אשר טומן בחובו ודאות (ואולי אף תחושת הצלחה) מנחמת. מצביעי השמאל והחברה הערבית, לעומת זאת, אינם מתנחמים במצוי, ועל כן רואים לנגד עיניהם את התקווה לעתיד טוב יותר, שהוא אמורפי מעצם העובדה שמעולם לא זכו לראותו.
כרסום נוסף בזכויותיהם הקיימות של החילונים לקיים את אורחות חייהם? פגיעה נוספת בשוויון האזרחי? שחיקה נוספת במעמדו של בג"ץ? הם אינם רואים את התהליכים הללו כמוחשיים דיים. לא באמת. שהרי אנחנו עודנו מצויים במקום ה-27 במדד הדמוקרטיה העולמי.
ואף שתקווה לשינוי היא חשובה, ההתמקדות בה במקום בפוטנציאל להפסד מוחשי עלולה לחתור תחת אחד הכוחות החזקים ביותר המניעים את ההתנהגות האנושית: הרצון לשמר את מה ש"שלך" מפני מי שמנסים, לכאורה, לגזול זאת. המוכנות לאמץ את אי-הוודאות הכרוכה בשינוי, ולראות את קידומה כאחריות אישית, דורשת פסימיות כלפי העתיד לבוא, לא פחות משהיא דורשת אופטימיות מהעתיד שרוצים שיבוא.
הכותבת היא חוקרת במחלקה למדעי המדינה באוניברסיטת בר אילן