אולם בג"ץ, רגע לפני הדיון / צילום: דוברות הרשות השופטת
אבן קטנה שדרדר השופט אהרן ברק בתחילת שנות ה-80, צברה תאוצה וכוח במשך 40 שנה, ופגעה השבוע כמפולת שלג אדירה בזכות להשתתף בבחירת השלטון על-ידי האזרחים, ליבה של הדמוקרטיה הישראלית.
מדובר בעתירה שהגישה התנועה לאיכות השלטון אתמול (ב) לבג"ץ, במסגרתה נדרש בג"ץ להורות ליועץ המשפטי לממשלה להוציא את ראש הממשלה בנימין נתניהו לנבצרות, עקב ההליך הפלילי שהוגש נגדו. על פניו, מדובר בעתירה היתולית כמעט, שבכל מדינה מערבית הייתה נדחית על הסף בצירוף חיוב בתשלום הוצאות למדינה, מהסיבה הפשוטה של "היעדר זכות עמידה", אלא שבמקרה הנוכחי מדובר כאמור במכת ההדף של מהלך מתוכנן היטב, שראשיתו לפני ארבעה עשורים.
"זכות העמידה", או בשמו הלועזי "Locus Stand", הוא העיקרון הקובע מי רשאי להביא עניין לפתחו של בית המשפט. מדובר בעיקרון הקיים בכל מדינות העולם המערבי, כאשר הכלל הבסיסי המשותף לכולן הוא שעל העותר לבית המשפט להראות כי הוא נפגע באופן אישי וייחודי בעניין בגינו הוא עותר, ולכן קיימת לו זכות העמידה בפני בית המשפט. לעקרון החשוב הזה ישנם שני תפקידים עיקריים, הראשון הוא מניעת הצפת בתי המשפט בעניינים שבהם אין נפגע ישיר, והשני "מהטעם שבית המשפט נזהר מלהיגרר לוויכוח ציבורי כללי, שהוא כולו ויכוח לשמו, ושמוטב להשאירו בידי הגורמים הפוליטיים", כדברי השופט ויתקון בעתירה שהוגשה נגד הפטור מגיוס לבחורי הישיבות.
הטעם שהזכיר השופט ויתקון, והמקובל בעולם, נובע מהטענה כי בסוגיות מדיניות בהן "כולם נפגעים", הדרך להכרעה היא באמצעות הכלים הפוליטיים והבחירות לכנסת, בהן יש זכות ל"כולם" להביע את עמדתם. לכן יידרש בית המשפט רק לעתירות בהן הנפגע הוא ייחודי, ולא עותר בשם כלל אזרחי המדינה.
אלא שהזהירות שהפגין השופט ויתקון בשנות ה-70 מלגרור את בית המשפט לזירה הציבורית, הייתה ההפך הגמור מהמטרה שסימן לעצמו השופט אהרן ברק בשנות ה-80. בעתירה שעסקה בנושא אזוטרי לכאורה, של קביעת שעון הקיץ בישראל, יצר ברק את מושג ה"עותר הציבורי", עותר שאמנם אינו נפגע אישית, אבל פועל בשם קבוצה גדולה, או אפילו כלל אזרחי המדינה.
כאמור, אותה קביעה "תמימה" של ברק, הובילה למציאות בה הולכים אזרחי מדינת ישראל לבחירות, כאשר כל המידע על מצבו של ראש הממשלה פרוש בפניהם, בוחרים את אשר בחרו, ולאחר מכן מגיע "עותר ציבורי" המתיימר לייצג אותם, ודורש מבית המשפט להוציא לנבצרות את ראש הממשלה שנבחר. מסמך מדיניות מפורט שכתב עו"ד אהרן גרבר מפורום קהלת תיאר בעבר את התדרדרות זכות העמידה במשפט הישראלי, ומחקר מעמיק של התנועה למשילות ודמוקרטיה הראה כי נכון לשנת 2019, כמעט 60% מהעתירות לבג"ץ נידונות מבלי שיש לעותר זכות עמידה כדין.
אלא שבסיפור הזה ישנו ממד נוסף, מעבר לשאלת זכות העמידה שרוסקה, כיוון שהעתירה לא הוגשה דווקא עכשיו במקרה. לפני כשבועיים ניתן פסק הדין של בג"ץ בעתירה אחרת של אותה העותרת - התנועה לאיכות השלטון - שעתרה לכפות על ראש הממשלה הסדר ניגוד עניינים שלא היה מקובל עליו. בפסק הדין, שקיבל כמובן את עמדת העותרת, כתב השופט מלצר משפט מוזר, שלכאורה לא נדרש כלל להכרעה בעתירה: "... הכרזה כזו על נבצרות - מסורה בלעדית בידי היועמ"ש".
מה בין סמכות היועמ"ש להכריז על נבצרות של ראש הממשלה, לעתירה בעניין הסדרי ניגוד העניינים שמכתיב היועץ לראש הממשלה? התשובה הגיעה בבוקר יום שני, יחד עם העתירה. הרמז שנכתב בפסק הדין לפני שבועיים נקלט היטב אצל העותרים, שמיהרו להיענות להזמנה ולעתור.
זהו שיאו של מוסד ה"עותר הציבורי", והסיבה המרכזית לפיתוחו ע"י הנשיא אהרן ברק. היכולת להזמין עתירות בנושאים שבאופן רגיל בית המשפט לא יכול היה להתערב בהם.
למי שחושב שהקביעה הזו חריפה מדי, מומלץ לרענן את זכרונו. אין זו הפעם הראשונה שטענות בדבר "הזמנת עתירות" עולות כנגד השופט מלצר עצמו - כך למשל בינואר 2020 הגישה התנועה למשילות ודמוקרטיה תלונה לנציב הביקורת על השופטים כנגד השופט מלצר, לאחר שבכנס (שהוקלט) אמר עו"ד שחר בן מאיר, שהוא עותר ציבורי ידוע, את הדברים הבאים: "כשאני חוזר מהדיון הראשון ואומר לשותף שלי, איציק אבירם, תשמע השופט מלצר רוצה לטפל בכל הנושא של פייסבוק בבחירות, אנחנו נכין עתירות בעניין הזה. אז בעצם חלק מזה אתה הזמנת מבלי שאתה יודע".
בתגובה, ענה השופט מלצר: "הטעות היחידה שלך היא 'מבלי שאני יודע'".
ככה, על השולחן מודה שופט בית המשפט העליון בישראל ב"הזמנת עתירות" מארגונים שונים, תוך הסתמכות על הפרצה שנפרצה בזכות העמידה.
המציאות הזו, שהפכה את בג"ץ לשחקן פוליטי לחלוטין, ושמה ללעג את המשחק הדמוקרטי ואת עצם קיומן של בחירות, חייבת להיפסק. התנועה למשילות ודמוקרטיה יזמה הצעת חוק לתיקון המצב עוד במהלך הכנסת ה-20. כעת, עם השבעת הכנסת ה-24, אין לנו אלא לקרוא לחברי הכנסת החדשים לחוקק אותה בהקדם, כדי להגן על שאריות הדמוקרטיה הישראלית.
הכותב הוא היועץ המשפטי של התנועה למשילות ודמוקרטיה