הרב אברהם מרדכי אלתר, האדמו"ר מגור (במרכז) / צילום: ויקיפדיה
האם מנצור עבאס ואיימן עודה צריכים לשתף פעולה עם המיעוט השמאלי-ליברלי מקרב הלאום הדומיננטי, או שעליהם לחתור לשותפות מעשית עם הרוב של הרוב?
אין צורך להתקנא במיעוטים לאומיים, בייחוד כאשר הם שייכים לרוב אזורי עוין; ובייחוד כאשר הם עצמם נהנו ממעמד של רוב עד זה לא כבר.
התלבטויותיו הפומביות של עבאס היו יכולות לעורר אמפתיה מצד שורה של מיעוטים שמצאו עצמם במדינת הלאום של מישהו אחר מבלי שזזו מילימטר אחד ממקומות מושבם. מישהו הזיז את הגבול הבינלאומי אם מפני שחשב את הגבול החדש לצודק יותר, או מפני שהצדק לא מילא אצלו תפקיד.
אני מטעים כאן את האמפתיה. אפשר להבין ללבו של מישהו מבלי לקבל את ההיגיון של מעשיו, או את התוצאות של ציפיותיו. למען האמת, זה פחות או יותר מה שנבע מנאומו ה"היסטורי" של עבאס אל יהודי ישראל. הוא הציע פשרה מעשית, לא ויתור על מאוויי הקבוצה שהוא מייצג. היהודים המאזינים לו חופשיים להעריך את הפרגמטיות שלו, או לדחות אותה כעורמה טקטית.
הכבוד והקיום
עצם המונח "מיעוט לאומי" הוא חדש למדי ובעצם לא התאזרח ביחסים הבינלאומיים אלא לפני מאה שנה, כאשר גבולות אירופה חזרו ושורטטו, קיסרויות רב-לאומיות פוזרו וקבוצות אתניות מצאו את עצמן במדינות לאום לא-להן. אמנוֹת להגנת מיעוטים נכפו הר כגיגית על מדינות הלאום החדשות. הלאומים הדומיננטיים גמרו אומר לקרוע את האמנות לגזרים. מעבר לגבול, קבוצות לאומיות לא חדלו לרקום מזימות להחזיר את פזורותיהן הלא-טבעיות הביתה.
בררתם של המיעוטים-שלא-כדרך-הטבע הייתה מכאיבה: מציות לכללי המשחק שנאכפו עליהם השתמעה הסכמה למעמד של נחיתות; הפרת כללי המשחק התיישבה עם צורכי הנצח, אבל העמידה בספק את יכולתם לשרת צרכים חומריים וקבוצתיים מיידיים.
השאלה הייתה אם לריב לשם הכבוד, או לשתף פעולה לשם הקיום. רוב המיעוטים פסחו על שתי הסעיפים. מלחמת העולם השנייה יישבה את ספקותיהם. היא חיסלה את המיעוטים הלאומיים (יהודים), או העבירה אותם אל רשות אחרת (אוקראינים), או אפשרה את גירושם ההמוני (גרמנים).
ספק אם התנהגות שונה של המיעוטים הייתה משנה את מר גורלם. אבל מרכז/מזרח אירופה של הזמן ההוא היה מעבדת ניסויים יוצאת מגדר הרגיל בשביל מיעוטים לאומיים באשר הם. יש כל כך הרבה מה ללמוד.
מחוספס, חסר טקט וחסר חן
הטור הזה השתעשע במרוצת השנים בהשוואות בין המיעוט הערבי בישראל למיעוט היהודי בפולין. באמצע פברואר כתבנו כאן שלרע"ם יש בעצם "סבתא פולנייה", ושמה אגודת ישראל. מה שקורה בארץ מאז הבחירות מחזק את תוקפה של האנלוגיה (שהיא בהכרח לא מדויקת, ונוגעת לדמיון הדינמיקות, לא למקבילים עובדתיים).
גדולי התורה של אגודת ישראל בפולין התלבטו. הם נתנו תחילה את ידם ל"רשימה משותפת" (כן, כך היא נקראה בעיתוני הזמן ההוא) של כל הפלגים היהודיים בפוליטיקה הפולנית. היהודים היו בערך 10% של האוכלוסייה. בזכות שיתוף הפעולה, מן השמאל הציוני הרדיקלי, עבור בימין הכלכלי וגמור בחרדים, היהודים הצליחו לזכות בייצוג הגדול ביותר באיזשהו פרלמנט באיזשהו מקום עד שקמה מדינת ישראל.
הייצוג היהודי המוגדל סינוור את הלאומנים הפולניים. הם יצקו קיתונות של שנאה לא-פרלמנטרית על ראשי הצירים והסנאטורים היהודיים. הם חשדו בלויאליות שלהם, וחשבו אותם לאיום על טוהר האומה הפולנית.
את הסיעה היהודית הגדולה בסיים, הבית התחתון של הפרלמנט הפולני, הנהיג יצחק גרינבוים, מי שנעשה בהמשך שר הפנים הראשון של מדינת ישראל. הוא חשב את פולין המודרנית לאנטישמית מן היסוד. הוא ראה את ייסורי היהודים, חזה בפוגרומים של מלחמת העצמאות הפולנית, האזין לזוהמה האנטישמית בפרלמנט, וגמר אומר להשיב מלחמה שערה. הוא היה מחוספס, חסר טקט וחסר חן.
היהודים כלשון מאזניים
אף כי הייתה להם נציגות גדולה בפרלמנט, היהודים לא היו "לשון מאזניים", אלא פעם אחת ויחידה, שהייתה גורלית מאוד. ב-1922 הם העניקו רוב למועמדותו של מדען ליברלי לכהונת נשיא הרפובליקה. הלאומנים כינו אותו מיד "הנשיא של היהודים", אולי כפי שהציונות הדתית תקרא לנפתלי בנט אם יהיה ראש ממשלה בתמיכת המיעוט הלאומי השנוא ("של הערבים"). "הנשיא של היהודים" נרצח חמישה ימים לאחר השבעתו. הלאומנים גמרו אומר לצמצם את הייצוג היהודי. מאותו היום ואילך, מעמד היהודים בפולין הידרדר והלך.
הצלחתם האלקטורלית לא שירתה את צורכיהם החומריים של היהודים, שרובם היו עניים מרודים, או סמוכים אל עוני מרוד, וכל טלטלה כלכלית קלה איימה להטביעם.
ב-1927, גדולי התורה החליטו להוציא את אגודת ישראל מן הרשימה המשותפת. היא הצטרפה אל "הגוש הלא-פוליטי" שתמך במשטר. נציגי האגודה לא היו לשון מאזניים, אבל נוכחותם במחנה הממשלה העניקה להם טובות הנאה מינוריות. הם נשארו במחנה הזה עד שהטנקים הגרמניים הופיעו בוורשה, בספטמבר 1939.
ממי צריכים מנצור עבאס ואיימן עודה ללמוד? מיצחק גרינבוים, או מיצחק מאיר לוין (המנהיג הפרלמנטרי האחרון של האגודה בפולין)? האם הם צריכים לשתף פעולה עם המיעוט השמאלי-ליברלי מקרב הלאום הדומיננטי, או שהם צריכים לחתור לשותפות מעשית עם הרוב של הרוב?
אני מתקשה לחשוב על דילמה גדולה מזו בשביל באי כוחו של מיעוט, המתקשה לקבל את עצם מיעוטיותו. אני מניח שפיכחון מחייב בדיוק מה שעשה עבאס: פילג את נציגות עמו, כדי שהביצים הלאומיות יונחו ביותר מסל אחד. הכול חייבים בזהירות, יהודים וערבים. כבדהו וחשדהו הוא המוטו של כל מדינת לאום עתירת מיעוטים, הלוא כן.