אולה קרבצנקו ב"צל של אמת" / צילום: צילום מסך
הפרק השלישי בסדרה עטורת השבחים והפרסים "צל של אמת - מי רצח את תאיר ראדה?" נפתח בציטוט דרמטי של המדינאי היווני דמוסתנס. "קל מאוד להונות את עצמנו, הואיל והאדם מאמין בנקל במה שהוא משתוקק להאמין".
רגע לפני סיומו של הפרק הזה תפציע על המסך בפנים מטושטשות דמותו של א"ח. בפרק הרביעי והאחרון כבר תובא גרסתו לפרשת הרצח, שמפלילה את חברתו לשעבר שזכתה לכינוי א"ק והיום כבר מוכרת בשמה המלא אולה קרבצנקו.
נראה שיוצרי הסדרה יותם גנדלמן, ארי פינס ומיקה תימור השתוקקו גם הם להאמין בגרסה של א"ח, והשתכנעו בה עד כדי כך שבנו סביבה סיפור טלוויזיוני שלם. והסיפור תפס: הסדרה הפכה ללהיט. הפרשה, שכבר עוררה סערה ציבורית, נפרסה אל מול הצופים בצבע וקול והציגה נרטיב פשוט וברור. א"ק הפכה בן לילה מאישה אנונימית לחשודה ברצח הילדה תאיר ראדה, והפכה בעל כורחה לאויבת הציבור.
המקרה של א"ק מעלה שאלות קשות בנוגע לעבודתם של יוצרי "צל של אמת", אבל הוא גם מעמיד בסימן שאלה גדול את ז'אנר הפשע האמיתי (True crime או "דוקו-פשע") שהשתלט על חיינו בסערה בשנים האחרונות. הז'אנר זוכה בשנים האחרונות להצלחה מסחררת בעולם עם סדרות כמו "הג'ינקס" של HBO או "Making a Murderer" של נטפליקס ופודקאסטים כמו "Serial" מביתם של יוצרי תוכנית הרדיו הציבורי "This American Life".
הוא כולל סדרות, סרטים ופודקאסטים שמתחקים אחר מקרי פשע אמיתיים, ומאמצים מודלים חקירתיים כדי לנסות לפענח מקרים לא פתורים ולערער על החלטות משפטיות קיימות. פעמים רבות מדובר בפרשות רצח, והיוצרים מנסים להציג אור חדש על הרוצח. גם בישראל זוכה ז'אנר הפשע האמיתי לאהדה.
"סדרות וסרטים דוקומנטריים מסוג פשע אמיתי מספקים לצופים חוויה השתתפותית, וגורמים למקרים שפרטיהם לא בהכרח היו ידועים להפוך לאש בשדה קוצים ולשיחת היום", אומר ד"ר אוהד לנדסמן, מרצה וחוקר קולנוע תיעודי בבית הספר לקולנוע וטלוויזיה באוניברסיטת תל אביב. "אנשים מדברים על הצפייה בסדרות או בסרטים הללו במונחים המקבילים לריגוש הנובע מנסיעה ברכבת הרים. ופה אולי טמונה גם הסכנה, כי ההשלכה המיידית היא שאנו כצופים מתערבים במערכת הצדק ומבקשים לקבוע אשם בתהליך הזה בעצמנו. זה בעצם מה שהסדרות הללו מבקשות לעשות: אנחנו נקבע אם רומן זדורוב אשם או לא, ואם לא אז מי כן".
הבעיה מתעוררת כשהצופים, אנחנו, לא מודעים לכך שמופעלות עלינו מניפולציות קולנועיות. איזה סינון המידע שמוצג לנו עובר? האם הוא מאוזן או חד-צדדי? האם הופעלו בתחקיר אמות מידה עיתונאיות? ועד כמה שונה בסופו של דבר הנרטיב הקולנועי מהקביעות המשפטיות? בסדרת כתבות זו ננסה להבין מהי האחריות המוטלת על יוצרי "הפשע האמיתי", והאם הם נוטלים חירות קולנועית מוגזמת - שמשפיעה, בתורה, על המציאות שהם מתיימרים לשקף?
כל המרכיבים לסיפור הוליוודי
"צל של אמת" עלתה לאוויר בישראל במרץ 2016 ומיד עוררה סערה ציבורית. הסיפור המורכב שנדרשו לו טובי השופטים בישראל נפרס באופן מרהיב. רבים נסחפו אחר הנרטיב הפנטסטי שנטווה בכישרון רב: גופת ילדה שנמצאה בתא שירותים בבית ספר; חשודה צמאת דם שמדמיינת שיש בתוכה זאבה בשם טחב; ואסיר עולם שיושב בכלא וטוען לחפותו. אם בסיפור הרצח של תאיר ראדה יש מלכתחילה את כל המרכיבים להפוך לסיפור הוליוודי, הרי שזה לא מפתיע שענקית המדיה נטפליקס אף רכשה את זכויות השידור של "צל של אמת" ב-2017.
בתחילה נראה היה ש"צל של אמת" עלתה על משהו שכולם פספסו. כשהם נישאים על גלי האהדה הציבורית התראיינו יוצרי "צל של אמת" בעיתונים, בתוכניות אקטואליה, ברשתות החברתיות, והציגו את הממצאים שלהם שקושרים את א"ק לרצח.
אלא שהשלושה ביססו את התזה שלהם על עדותו של א"ח, חברה לשעבר של קרבצנקו, דמות מסתורית מטושטשת שרק מחזקת את המסתורין והמתח בסיפור המוזר שסיפר על המסך. הצופים לא יודעים איך הוא נראה, מה שפת הגוף שלו ועד כמה הוא מהימן. הם מעולם לא ראו את פניו והדעה שלהם בנוגע אליו לא אובייקטיבית, אלא מבוססת על הפרשנות של היוצרים.
סביר להניח שבמהלך התחקיר לצורך הסדרה נפגשו היוצרים עם א"ח לא מעט פעמים וצברו שעות רבות במחיצתו. עד כמה הם הטילו בו ספק בזמן אמת - זו שאלה שאין עליה תשובה. הם מבחינתם הסתפקו בבדיקת פוליגרף - וגם נופפו בה בסדרה. אבל בהתחשב במה שאנחנו יודעים היום אי אפשר שלא לתהות עד כמה מעמיק היה התחקיר שהם ביצעו, והאם הם לא זרקו את החצים קודם וסימנו סביבם את המטרה.
בפועל היה דרוש סרט נוסף כדי לזרוע ספקות: "צל כבד", ששודר בחודש שעבר בכאן11, שינה את כיוון הרוח, והפנה את האש הציבורית ליוצרי הסדרה. עכשיו הם שעומדים בעל כורחם במרכז הסערה. בסרט של הבמאי עידו הר נחשפת א"ק בשמה המלא אולה קרבצנקו ובפנים גלויות ומציגה את הצד שלה: "גבר אלים הרס אותי. יוצרי טלוויזיה לקחו את סיפוריו ועזרו לו להמשיך לבייש ולהרוס את חיי בפני מדינה שלמה. עכשיו אני רוצה לקום ולהילחם". עוד סיפרה א"ק כי הדבר אירע בהמשך למערכת יחסים אלימה בין השניים.
קרבצנקו יוצאת כעת לקרב מול יוצרי הסדרה. "למרות שחפותי הוכחה לאחר חקירה יסודית ונפרסה על פני עמודים שלמים שהוגשו לבית המשפט העליון, אותם יוצרים לא הפעילו שיקול דעת, מוסר או לב באימוץ סיפורו של אנס. הם גם לא מתכוונים להתנצל או למחוק את עבודתם, שזכתה בפרסי טלוויזיה", כתבה בעמוד גיוס המונים שהקימה.
הצופים קובעים מי הרוצח
15 שנים אחרי רצח תאיר ראדה עדיין זוכה הפרשה לתהודה תקשורתית עצומה בכל קנה מידה באמצעי המדיה המסורתיים וברשתות החברתיות, גם בעקבות הצלחת הסדרה "צל של אמת". קבוצת הפייסבוק השוקקת "כל האמת על פרשת רצח תאיר ראדה ז"ל" מונה יותר מ-200 אלף חברים ויש בה פעילות בלתי פוסקת של ניתוחים, פרשנויות, דעות ותיאוריות. בעמוד הבית שלה מתוארת מטרת הקבוצה: "הקבוצה זועקת לחפותו של זדורוב, המוכחת מעל כל ספק, ודורשת את שחרורו באופן מיידי ואת פתיחת התיק מחדש בכוונה למצוא את רוצחיה האמיתיים של תאיר ראדה".
"הטכנולוגיה הדיגיטלית מגדילה את ההשפעה של כל סרט או סדרת פשע אמיתי באופן משמעותי", אומר לנדסמן. "האינטרנט הופך הכול לנגיש יותר, מאפשר לנו למצוא ברשת מידע משטרתי או משפטי, ואנו כצופים יכולים לבדוק ולוודא בעצמנו ומשם להביע עמדה. יש בזה אפילו משהו ממכר, להתייחס בחשדנות לכל המערכות החברתיות שמרכיבות את הקיום שלנו ולהיות עסוקים בחשיפת המסכה מעל אלה שיש להם כוח ושררה.
"ז'אנר הפשע האמיתי הפך לטרנדי כי הוא מאפשר לנו כצופים לפקפק במוסדות החוק והמשפט הרשמיים. בארה"ב במיוחד, לנוכח האחוז הגבוה של הרשעות מוטעות ואלימות משטרתית, צופים מכירים יותר ויותר בחורים של המערכת". לדבריו, הבעייתיות מתחילה כשאנחנו כצופים יכולים כביכול לקבוע אם רומן זדורוב אשם או לא, ואם לא אז מי כן.
הסיפור הקולנועי מתנהל במקביל להליך המשפטי ומבקש למלא את החללים שהאחרון מותיר, לתקן את הטעויות שלו. כאן מתגלה המתח בין שאלת נטל ההוכחה הנדרשת כדי להרשיע אדם במשפט פלילי לבין נטל ההוכחה שמאומץ בפשע האמיתי.
אמת המידה הנדרשת והנהוגה במשפט פלילי היא "מעבר לספק סביר", כלומר, התביעה צריכה לשכנע את בית המשפט באשמת הנאשם בהסתברות קרובה לוודאות. לדברי לנדסמן, שאלת נטל ההוכחה בסדרות פשע אמיתי היא סוגיה משמעותית. "כשאנחנו מוכנסים לתוך ההליך המשפטי כצופים, מוכנים לחרוץ דין עם יוצרי הסדרה, אנו חייבים לשאול את עצמנו - מהו נטל ההוכחה הדרוש לשם הרשעה? האם, כמו במשפט הפלילי, הגענו לרף שהוא מעל רמת ספק סביר? הרי זה ברור שמכלול הראיות הקיים בפרק הרביעי של 'צל של אמת' אינו מספק להרשעה", הוא אומר.
אז מדוע השתכנענו כל כך?
"אופן ההנגשה הקולנועי של הזיהוי הזה (של א"ק כרוצחת - י"ג) מניפולטיבי וסוחף. אמצעי המבע המסוגננים עם המבנה הנרטיבי החותר להתרה בפרק הרביעי הם שמייצרים שיא אפקטיבי וגורמים לנו להרגיש שייתכן שזיהינו את האשמה האמיתית. יש פה פרדוקס מעוות מבחינה משפטית ומוסרית כאחד".
"משפט הוא לא ריאליטי"
במערכת המשפט כמובן לא ראו בעין יפה את "צל של אמת" כבר בעת עלייתה לאוויר, בלשון המעטה. בכנס לשכת עורכי הדין שהתקיים באילת כחודש לאחר עלייתה לשידור ב-2016 הקדיש פרקליט המדינה דאז שי ניצן את נאום הפתיחה שלו לביקורת נוקבת כלפי היוצרים תוך שהוא טוען לביצוע מניפולציות על הצופים. "פאר היצירה של סדרה זו, שהוצג כמובן גם הוא בעזרת אפקטים טלוויזיוניים כיד הדמיון הטובה, הייתה עדות שהוצגה כחדשה אך נבדקה ונחקרה לעומקה כבר לפני ארבע שנים", הדגיש ניצן כשהוא מנסה לצנן את האש שכוונה בעקבות השידור להתנהלות הפרקליטות ומערכת המשפט בפרשה.
"משפטים פליליים אינם תוכנית ריאליטי, שבה הציבור מתבקש להכריע בסמס. אלא שלצערי, תופעה זו הולכת ומתרחבת במקומותינו. כבר ראיתי שעיתונאים פרסמו סקר שבו נשאל הקהל אם הוא סבור שרומן זדורוב אשם או זכאי. זה רציני? האם אנו באמת רוצים לחיות במדינה שבה חיי אדם, גורלו וחירותו יוכרעו לפי סקרים תקשורתיים?".
למעשה, במשטרה, בפרקליטות ובבית המשפט העליון הכירו את גרסתו של א"ח עוד הרבה לפני ש'צל של אמת' באה לעולם. באפריל 2012, כשש שנים לאחר הרצח, א"ח הגיע למשטרה לראשונה. בעקבות תלונתו, שקשרה את קרבצנקו לרצח, ביצעה המשטרה כבר למחרת פעולות חקירה שונות: הוצאו צווי חיפוש, התבקשו נתוני תקשורת וצווי חדירה למחשב, והתקבלו שלושה דיסקים מקרבצנקו. בדיסקים היו חומרים אישיים שלה, ציורים, דברים שכתבה במחברת אישית ותמונות משותפות של השניים.
קרבצנקו הוזמנה לחקירה ושללה את הטענות לגבי מעורבותה ברצח. היא סיפרה לחוקרים כי מאז שנפרדו א"ח איים להרוס את חייה וכנקמה שלח לה הודעות בעלות אופי מאיים ואף הראתה אותן לחוקרים. החקירה העלתה כי הוא נהג בקרבצנקו באובססיביות, תקף אותה פיזית ומינית באופן אכזרי, והפיץ תמונות עירום שלה. החוקרים אף ערכו עימות ביניהם. לטענה כי קרבצנקו רצחה את ראדה לא נמצא כל יסוד עובדתי.
לא זו בלבד שהחקירה לא העלתה ממצאים שתומכים בטענות א"ח, אלא שהפרקליטות הדגישה בתגובה לבית המשפט כי חלק מפרטי גרסתו כלל לא תאם את ממצאי הזירה בזמן אמת. כך למשל, הוא סיפר לחוקרים שלקרבצנקו יש אובססיה לשתיית דם, שהיא חותכת אנשים ומוציאה להם את המעיים. עוד אמר להם שסיפרה לו איך השכיבה את גופתה של ראדה על הרצפה, נשכה אותה כי רצתה לטעום את הבשר ובהמשך ניסתה להוציא את המעיים.
ואולם, הפרקליטות הדגישה כי בניגוד לגרסה הזאת לא נמצא כל חתך על בטנה של המנוחה או סימני שיניים. הפרקליטות גם ציינה כי במחשב של א"ח נמצא קובץ טיוטה של הגרסה שמסר א"ח בחקירה, שכללה פרטים שפורסמו בכלי התקשורת על הרצח.
"מדובר בתלונה שהוגשה על רקע מערכת יחסים מעורערת ואף פתולוגית בין שני בני זוג שאף אחד מהם לא יציב בנפשו", הודגש בתגובת הפרקליטות. "נוכח הפרסום הרב ויוצא הדופן שהתיק זכה לו הוא היווה מתחילת החקירה ועד היום אבן שואבת לאנשים שונים ומשונים, מתקשרים, הוזי הזיות למיניהם וסתם אנשים המחפשים תשומת לב או נקמה, אשר העצימו את כאבם של בני משפחת המנוחה בדרך של המצאת סיפורים וכיווני חקירה כאלה ואחרים".
היוצרים לא צפו את הנזק
אבל למרות המסקנות שעלו מחקירת המשטרה, התגובה הנחרצת של הפרקליטות ודחיית הבקשה של זדורוב על ידי בית המשפט - הצליח א"ח לשכנע את יוצרי 'צל של אמת' בגרסה שלו, הזויה ככל שתהיה, והם הצליחו לשכנע בכך רבים.
"באחד הימים בעבודה בדיוק יצאתי מארוחת צהריים", סיפר א"ח בקול אטי ובוטח מול המצלמה. "קיבלתי טלפון מא"ק, טלפון מהבית. היא אמרה בו בקצרה: אתה זוכר את החלום הזה שהיה לי, אז עוד מעט הולך להיות כאן בלגן גדול. שעתיים-שלוש אחרי אותה שיחת טלפון שמעתי מאחד החברים בקצרין שנעלמה ילדה וכרגע כל העיר מחפשת אותה. כבר התחלתי לחשוש שזה לא משהו מהפנטזיות שיש לה בראש, אלא משהו באמת קונקרטי שקרה".
א"ח ממשיך ומספר איך א"ק הראתה לו את התיק ואת הבגדים שלבשה לכאורה בעת הרצח, את הסכין שהשתמשה בו, את הפאה. "הכול היה מגואל בדם", הוא אומר. על המסך המצלמה עוקבת אחרי שביל של טיפות דם שמובילות לתיק עם בגדים מגואלים בדם וגם סכין - צילומי אילוסטרציה, יש לומר, שהוצגו ללא גילוי נאות.
הראיות הללו לא קיימות במציאות, וא"ח גם לא הציג אף אחת מהן למשטרה או ליוצרים. בעדות שלו במשטרה סיפר כי את החפצים שהיו בתיק היא שמה בתוך שקית זבל בעליית הגג של אמה. לאחר כחודש וחצי, כששמעו שהפסיקו לחפש במזבלות, היא שמה הכול בדלי בצבע תכלת בהיר עם אקונומיקה, ופיזרה את החפצים בפחי זבל שונים בעיר.
"אם יבקשו ממני לתאר את א"ק בקצרה זה יהיה בין נשמה מעונה למפלצת", הוא אומר בסדרה. "תמיד היו לה מקומות כאלה שהיא הייתה מפליגה אליהם במחשבה כדי להירגע, רק שהיא היתה מדמיינת את עצמה שוחה בבריכה של דם". כדי להוכיח לצופה שלקרבצנקו יש נפש מסוכסכת הוצגו גם יצירות שלה, ללא הסכמתה או אישורה כמובן.
"היוצרים של 'צל של אמת' ניסו לבסס את הטיעונים ואת הנרטיב על תשתית משפטית", אומר עו"ד דניאל חקלאי, שליווה את קרבצנקו בשנים האחרונות עם עו"ד תומר שוורץ.
"לכאורה הכול מבוסס על ראיות ונקודת המוצא היא לחשוף את האמת, אבל התחושה היא שהם לקחו ראיות מסוימות, שחלקן היו במשפט זדורוב, וטוו סביבן סיפור עלילה שלא היה ולא נברא.
עו"ד אלקנה לייסט, הסנגור הציבורי במחוז תל אביב, שייצג את זדורוב, אמר בסדרה: "אני חייב להגיד שכאתה שומע סיפור כזה פעם ראשונה זה נראה לך הזוי, אבל אני אגיד את זה באופן ברור: אני מאמין לא"ח".
גם היום, למרות המחיר הרב, לייסט ממשיך לטעון כי הסדרה הייתה ראויה והכרחית בגלל התנהלות המשטרה. "להשקפתי, יש לזכות את רומן זדורוב גם מבלי להתייחס לראיות בעניינה של א"ק. עם זאת, לא ניתן להתעלם מכך שנאספו נגדה במסגרת 'צל של אמת' ראיות שמצביעות על אשמתה בפשע, ומאז שידור הסדרה הן רק התעצמו. לעניות דעתי, רשויות האכיפה והמשפט, עד שידור התוכנית, לא בדקו את הראיות האלה בצורה מספקת. טוב עשו יוצרי 'צל של אמת' שהביאו בפני הציבור את הראיות שמצביעות לכיוונה של א"ק ואת הטיפול הלוקה בחסר בהן".
היוצרים מבחינתם טוענים כי ביצעו תחקיר מעמיק על הסיפור שבו גילו על א"ק והיה להם מוזר שאף אחד לא שמע על קיומה. המטרה שלהם לא הייתה להאשים אותה, אלא להביא את הסיפור לידיעת הציבור. הם גם פנו לקרבצנקו והציעו לה להתראיין והיא סירבה. הם לא צפו את הסערה התקשורתית ולא חשבו שלקרצנקוב ייגרם כזה נזק.
בראיון שנתנו לחדשות 12 הם התנצלו על "התבטאויות נחרצות מדי" במסגרת ראיונות לתקשורת. אבל גנדלמן הבהיר: "על הסדרה עצמה אנחנו לא רק שלא מתחרטים, אלא היינו עושים אותה גם היום אם היו עומדות בפנינו אותן עדויות, ראיות ועובדות".
מיוצרי "צל של אמת" לא התקבלה תגובה רשמית.
בקרוב: הכרעה במשפט החוזר
בית המשפט העליון צפוי לקבל החלטה בקרוב בבקשתו של זדורוב למשפט חוזר. הבקשה הוגשה על ידי סנגורו עו"ד ירום הלוי באוקטובר 2019, חלק גדול ממנה מוקדש לקרבצנקו.
סנגורו של זדורוב לא מסתפק בהעלאת טענות שמתייחסות לחפותו, אלא גם ממשיך לטעון בנחרצות כי קרבצנקו היא שביצעה את הרצח. "המארג למעשה מוכיח חד-משמעית כי א"ק היא הרוצחת האמיתית של המנוחה", מדגיש הלוי. "אסור ללכת שבי אחרי המניפולטיביות העצומה שלה ואחרי מקסם השווא של המסכה היפה שעל פניה". בבקשה גם מפרט הלוי לא פחות מ-50 ראיות חיזוק וסיוע חדשות שמוכיחות את דבריו של א"ח.
עם זאת, בתגובה שהגישה הפרקליטות באפריל 2020 היא מדגישה כי החקירה המורכבת שהתנהלה בעקבות תלונתו של א"ח העלתה בבירור כי מדובר במי שמנסה לרתום את מערכת אכיפת החוק לנקמה. "על בסיס היכרותו הממושכת עם א"ק ומחלת הנפש שממנה היא סובלת טווה א"ח סיפור שקרי שמטרתו הפללתה של א"ק במעשה שלא היה לה כל יד בו", נכתב בתגובה.
לטובת מי שהלך לאיבוד בסבך המשפטי: ב-2010 הורשע זדורוב פה אחד על ידי שלושה שופטי בית המשפט המחוזי בנצרת ברצח בכוונת תחילה ובשיבוש מהלכי חקירה. המשפט שלו נוהל במשך כמעט שלוש שנים, ובסופו נגזר עליו מאסר עולם. אבל הפרשה סירבה לרדת מסדר היום הציבורי. במהלך השנים האלה היא עמדה במרכזן של אינספור כתבות בעיתונות, תוכניות תחקירים וסרטים דוקומנטריים, בהם הופנו חצי ביקורת למשטרה, לפרקליטות ולמערכת המשפט בישראל.
זדורוב הגיש ערעור לבית המשפט העליון, אולם בדצמבר 2015 הוא נדחה ברוב של שני שופטים (יצחק עמית וצבי זילברטל) נגד אחד (יורם דנציגר). "בסיפורי בלשים ובסדרות טלוויזיה אנו יודעים כי בסופה של עלילה יתברר כי החשוד המיידי והטבעי הוא לא הרוצח, ובכך מוזהר הצופה מפני כשלי החשיבה האינטואיטיבית. אולם במציאות מתברר לא אחת כי החשוד המיידי הוא אכן הרוצח", כתב השופט עמית בהחלטה המרשיעה.
לעומתו כתב דנציגר בהחלטתו: "לאחר שבחנתי את מכלול חומר הראיות ושבתי ובחנתי אותו, ולאחר שנטרלתי את 'רעשי הרקע' שאפפו את התיק, לרבות הסיקור התקשורתי המסיבי, הגעתי למסקנה כי יש לזכות את המערער. אני סבור כי למרות קיומה של תשתית מפלילה ביותר נותר ספק סביר באשמתו. ואולם, אטעים כבר עתה כי מדובר בזיכוי מחמת הספק, זיכוי שהוא כפסע מהרשעה". באותה הנשימה הדגיש דנציגר כי מדובר במקרה גבולי וכי ההסתברות שזדורוב חף מפשע אינה גבוהה, והאפשרות שהורשע על לא עוול בכפו מחייבת התרחשות של סדרת צירופי מקרים נדירה.
הסרט שהתחיל את הז'אנר
אי אפשר לדבר על ז'אנר הפשע האמיתי מבלי להזכיר את "הקו הכחול הדק" (The Thin Blue Line), סרטו של הבמאי ארול מוריס משנת 1988. במרכזו עומד רנדל אדמס, בחור צעיר בשנות ה-30 לחייו שהורשע ברצח מדרגה ראשונה של קצין מדאלאס ב-1976.
"זה אחד המקרים הבודדים בתולדות הקולנוע התיעודי שבהם סרט גרם לבית המשפט להפוך את הפסיקה שלו", מספר לנדסמן. "אלא שאחרי שהנאשם אדמס זוכה לחלוטין והשתחרר מבית הכלא, הוא תבע את מוריס על זכויות ההפצה של סיפור חייו בצעד כפוי טובה ואומלל. מוריס נפגע מהסיפור הזה ולא הצליח להתגבר על כך עד היום.
"מה שהסיפור הזה מלמד הוא שתיתכן מערכת יחסים טעונה בין היוצרים לבין הקורבנות והמעוללים, מערכת יחסים שהיא אינהרנטית לז'אנר הזה והצופים לא תמיד רואים אותה על המסך וגם לא בהכרח מודעים לקיומה. אבל היא נמצאת שם ורוחשת. הז'אנר הזה נצלני בעיקר כלפי הקורבנות, שמקבלים טיפול שטחי למדי, אבל יש גם פערי כוח וסמכות שטמונים בתוך המערך הזה בין מתעד ומתועד".