"זיכרון בסלון" בבית נשיא המדינה / צילום: מארק ניימן, לע''מ
הפעם הראשונה שבה נחשפתי לעירום גברי, הייתה בתמונות של גופות בקבר אחים, בטקס יום השואה בבית הספר. מאז הקפדתי להתרחק מהנושא, מהצפייה המסורתית בטלוויזיה, מהטקסים. לא הייתי מסוגלת לתפוס, להבין ולהכיל. עם השנים, הזיקה שלי לזיכרון השואה נחלשה. זה הרגיש כמו אירוע היסטורי רחוק שלא קשור אליי.
לפני 11 שנים ממש שכחתי שערב יום השואה. בזכות כמה שירים עצובים של פוליקר ברדיו נזכרתי, אבל לא ידעתי מה לעשות. באותו ערב, בלית ברירה, הצטרפתי לאמי לטקס של עיריית תל אביב בהיכל התרבות. כשנכנסתי לאולם, סרקתי את הקהל וראיתי שאני היחידה מתחת לגיל 60. תהיתי: איפה כולם? מה עושים בני גילי היום? הטקס נפתח בהדלקת משואות של ניצולי שואה. חשבתי לעצמי, ביום שיהיו לי ילדים והם יגדלו להבין משהו על העולם, כבר לא יהיו ניצולי שואה שחיים עוד בינינו.
הטקס שעמם אותי, טקס יום השואה קלאסי. חשבתי: למה צריך לזכור את השואה? יש כל כך הרבה זוועות שמתרחשות בעולם, מי זוכר אותן? ואיך זה ייראה עוד 30 שנה? האם יום השואה יסתיים כמו ט' באב? האם רק חלק קטן מהציבור יציין אותו? בדרכי מהטקס אל האוטו, שמעתי קולות מבניין סמוך, הצצתי אל אחד הסלונים שהיה מפוצץ באנשים שצפו במשחק של ליגת האלופות, כששאלתי חברה מה היא עושה הערב, היא סיפרה שהיא צופה בבית הקלפים (הסדרה התורנית שככבה אז), ופתאום זה הכה בי, אולי הבעיה היא בכלל הפתרון. אולי אני לא צריכה טקס, אלא סלון.
אולי אם הייתי נפגשת לערב אינטימי, משפחתי וקהילתי בסלון, ובמקום טקס שדוחפים לי תוכן הייתי אקטיבית ומייצרת את החוויה עבור עצמי, במקום שישה מיליון הייתי שומעת סיפור אחד, של אדם אחד, חי או מת, אולי אם היה מתקיים שיח המחבר בין הזיכרונות מהעבר לחיים שלנו כאן בהווה, זה היה הופך עבורי מאירוע היסטורי לזיכרון שהוא גם שלי.
שנה לאחר מכן, בן זוגי ואני הזמנו אלינו הביתה 10 חברים לערב שקראנו לו "זיכרון בסלון", הגיעו 50 אנשים, את חלקם לא הכרנו. הזמנתי שורדת שואה לתת עדות, חנה גופרית, אישה מופלאה ומרגשת.
בשיחתנו היא אמרה לי "את יודעת? דווקא סלון של בית יותר מתאים לי, כי הבמות הגדולות וכל ההרצאות זה יותר מדי בשבילי", בקשתי משני חברים להכין שירים ומנדב בן זוגי להנחות דיון שנפתח בשאלה: "למה בכלל אנחנו כאן הערב?" כשחנה התיישבה איתנו בסלון המשפט הראשון שאמרה היה "אני מקווה לא לאכזב אתכם, כי לא הייתי באושוויץ, ואין לי מספר על היד, והייתי ילדה אז רק ברחתי. מקווה שהסיפור שלי יהיה מספיק טוב בשבילכם". באותו רגע בסלון, בשנייה אחת של חסד, הפכנו מזרים גמורים ליחידה אחת, לב אחד שפועם יחד, מתוך ברית ייעוד ולא ברית גורל.
כשחנה סיפרה את הסיפור המרגש ומעורר ההשראה שלה הרגשנו שהיא מעבירה לנו לא רק סיפור, אלא את ה-DNA שלו, של כולנו. כמו בליל הסדר - כשההורים מעבירים לילדים את סיפור יציאת מצרים ואחר כך הילדים עצמם הופכים להורים ומעבירים את אותו שורש לדור הבא. וכמו בהגדה של פסח - אנחנו היינו הילד הזה שלא יודע לשאול, דור שלא יודע לשאול, אבל יודע להרגיש, לחוות ורוצה שלא ידברו אליו בסיסמאות לאומיות.
אחרי שניגנו, שרנו, וקיימנו שיח משמעותי ולא מאורגן על הערכים והלקחים, בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שהצלחתי לגעת בנושא באופן שמחבר אותי. בצורה טבעית, שנה לאחר מכן, כל מי שהיה אצלי בסלון, פתח את סלון שלו לערב דומה, לא היה פרוטוקול וכל סלון היה נראה אחרת .והיום, ערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה 2021, כבר מיליון וחצי מארחים ומתארחים משתתפים בזיכרון בסלון ב-55 מדינות בעולם. אנשים פרטיים, שלוקחים אחריות על הזיכרון של כולנו.
בכל סלון יש סיפור, גם כזה שלא תמיד נשמע בנרטיב הכללי כמו סיפורם של הניצולים מברית המועצות וצפון אפריקה, יש מקום גם למי שהיו ילדים ותינוקות בזמן השואה, וגם לדורות ההמשך, בני הדור השני והשלישי.
באופן טבעי מספר שורדי השואה הולך ומתמעט וגם עדויות מוקלטות נכנסות לסלונים, כי זה בעצם העניין: אסור לנו להשלים עם זה, שזיכרון השואה יהיה תלוי בנוכחות הפיזית של השורדים.
עיצוב מחדש של האופן בו אנו מציינים את היום הזה נובע מתוך ההבנה שאומנם יש מעמד של קדושה לזיכרון השואה אבל גם הוא גמיש, מתגבש ועובר שינויים ואבולוציה לאורך השנים. וטוב שכך.
זיכרון השואה בחברה הישראלית נחקר ע"י ליאור חן ממכון ואן ליר. הוא פרס ציר זמן המציג את תהליך עיצוב הזיכרון מהקמת המדינה ועד היום: בתום המלחמה, עלו לארץ הניצולים. האתוס הלאומי השרוי במאבק, לא יכל להכיל את את הזוועות שעברו, אלו שנתפסו אז כ"צאן מובל לטבח". תקופת ההשתקה הסתיימה בסוף שנות החמישים, ראשית השישים, כשעבר חוק יום השואה ו "יד ושם" נפתח (1959) ובעיקר בעקבות משפט אייכמן, הניצולים שברו שתיקה וכולם האזינו לרדיו ובפעם הראשונה שמעו את העדויות ממקור ראשון בבית המשפט.
זיכרון השואה, שהיה עד עתה בידיהם של הקהילות השורדות בעיקר, עבר הלאמה הוא הפך שייך לכל מדינת ישראל וללאום היהודי כולו. בשנות השמונים החלה ההפרטה של זיכרון השואה, הדור השני- ילדיהם של ניצולי השואה עיבדו את החוויות מהבית הפוסט טראומתי בו גדלו, וזה התבטא גם בספרות, ובמוזיקה פופולרית שנוגעת בטראומות האלה, אצל שלמה ארצי, חווה אלברשטיין וכמובן פוליקר. מפעל המשלחות לפולין והנגשת זיכרון השואה לדור השלישי החל וזיכרון השואה התעצב בקונצנזוס, כפי שרובכם כנראה זוכרים.
כשאני מדמיינת את ערב יום השואה 2030, אני מקווה ש'זיכרון בסלון' יהיה השלב הבא באבולוציה. מסורת שתישאר בסלונים של אנשים כמו ליל הסדר. כמו סוכה מזמינה. יום שנוכל להסתובב ברחוב ולהיכנס לסלון של בית של מישהו שאנחנו מכירים או לא מכירים למפגשים אלטרנטיביים, אינטימיים ומרגשים. אירוע קבוע בלוח השנה העברי.
חברי מיכה גודמן אמר לי פעם: "אתה יודע שאירוע היסטורי הופך לזיכרון, ברגע שהוא גורם לך למבוכה וכאב- אם אשתי תהיה בהרצאה שלי ויהיה לי כתם על החולצה, זה יביך אותה, כך אני יודע שעדיין אכפת לה ממני, שאני שלה, באותו אופן זיכרון בסלון הופך עבור אנשים אירוע היסטורי לזיכרון שהוא שלהם. זיכרון שמאיר לנו את הדרך וקורא לנו להיות טובים יותר".
הכותבת היא מייסדת "זיכרון בסלון"