עיריית נתניה עתרה לבג"ץ נגד משרדי הפנים והאוצר בעניין האחריות לתפעולם ואחזקתם של חופי הים שבתחומה. לטענת העירייה, "עתירה זו מוגשת בתקופה מורכבת ומאתגרת, לאחר ביצוע מספר פניות מצד העותרת והמתנה ארוכת-שנים להסדרת סוגיית חופי הרחצה השוכנים בתחום שיפוטה, אך כעת, לאור הקשיים והתקציבים שיצרה מגפת הקורונה אף אצל הרשויות המקומיות בכלל והעותרת בפרט, ואף לאחר האסון האקולוגי אשר פקד את מרבית חופי הרחצה בים התיכון, בו נשטפה כמות אדירה של זפת אל חופי הרחצה ויצרה זיהום חמור ומפגע סביבתי רחב-ממדים, לא נותרה בידי העותרת כל ברירה אלא לפנות בבקשת סעד מבית המשפט".
כזכור, בחודש ינואר האחרון פנתה ראש העיר של נתניה, מרים פיירברג-איכר, לשר האוצר ישראל כ"ץ ולשר הפנים אריה דרעי ודרשה מהם להסיר את אחריות העירייה מתפעולם ואחזקתם של 14 הק"מ של חופי הים שבתחומה ולהעבירה לידי המדינה. הפנייה לבג"ץ היא אפוא צעד נוסף במאבקה של איכר בסוגיה זו, כשהטענה העיקרית היא כי חופי הים אינם נחלתה של העיר.
בעתירה נכתב: "רצועת החוף של נתניה היא בבעלות של המדינה, ולמרות שהמדינה היא הבעלים, אין היא נושאת באחריות כלשהי בקשר לנעשה בחופים, ובוודאי שאינה מממנת כמעט אף פעולה מן הפעולות בחופים. העירייה היא שאמונה על תחזוקת רצועת החוף, על כל המשתמע בכך: נגישות, מימון המדרגות כולל נזקים הנגרמים מדי חורף ומחייבים שיפוץ, המעליות היורדות אל החוף - עלות של מיליוני שקלים, בניית סוכות המציל וכמובן, כל ההוצאות השוטפות".
לפנייה של עיריית נתניה יש גם היבט תכנוני נדל"ני מובהק. מזה שנים שהעירייה מנסה לקדם בנייה של מבני מסחר ונופש, כולל מרינה, לאורך החופים - ללא הצלחה: "יוזכר כי לרשויות מקומיות אחרות אשר יש להן רצועות חוף הוקמו פרויקטים מניבים אשר מסייעים לרשויות שם בתפעול ותחזוקת החוף. כך למשל, בתל אביב-יפו, בחיפה, בהרצליה ובאשדוד קיימים פרויקטים מניבים כלכליים. לעותרת אין, ואף לא ניתנה האפשרות לקדם פרויקטים שכאלה".
עוד מוסיפה העותרת: "העירייה ניסתה להקטין את הגירעון הנגרם בשל תחזוקת הרצועה ופנתה למוסדות התכנון הארציים ולמשרדי הממשלה להקים ברצועת החוף פרויקטים כלכליים מניבים, אך כל בקשותיה נדחו".
ממשרד הפנים נמסר בתגובה: "לאורך השנים נאבק משרד הפנים להגדלת התקציב המועבר לרשויות החוף לצורך הפעלה ותחזוקת חופי הרחצה, וזאת בשל היעדר הכנסות עקב ביטול תשלום הכניסה לחופים ומתוך הבנה כי מדובר בעלויות גבוהות במיוחד. בשנה קשה זו, הנושא חיוני אף שבעתיים בשל הוצאות בלתי צפויות לצורך עמידה בהנחיות התו הסגול בחופים וניקיונם לאחר אסון הזפת. בנוסף, משרד הפנים שב ומתריע לגבי הצורך בתקציבים נוספים שייעודו לטיפול בסכנת התמוטטות המצוק החופי.
"מדי שנה משרד הפנים מתקצב את הרשויות בסכום של 7.5 מיליון שקל לרכישת ציוד הצלה ובטיחות. כמו כן, הוא מסייע בתקציב שוטף לאחזקה והפעלת חופי הרחצה. השנה, בעקבות סיכום בין משרדי הפנים והאוצר, תקציב זה יגדל ל-14.5 מיליון שקל, אשר יחולקו על-פי קריטריונים קבועים מראש המתחשבים ברשויות מוחלשות, פריפריאליות, לאורך קו החוף ומספר החופים המוכרזים לרחצה בכל רשות.
"באשר לעתירה עצמה, הרי שהיא התקבלה במשרדנו, והתייחסותנו תינתן בבית המשפט כמקובל".
יעל דורי, ראש תחום תכנון בעמותת אדם טבע ודין, מצדיקה את העתירה של נתניה. לדבריה, "חופי הים הם המשאב הציבורי הכי מבוקש, ואני מעריכה שהביקוש אליו רק ילך ויגדל עם השנים. המדינה צריכה להפריד את נושא האחריות על החופים מהפיתוח. הרשויות לא צריכות ליזום כל מיני מיזמים במטרה לממן את תפעולם ותחזוקתם. אחד מהפרויקטים שהרשויות, כולל נתניה, יוזמות, זה המרינות. הרשויות מאמינות שכך בין היתר הן יממנו את תחזוקת החופים. אט"ד סבורה כי מדובר פה בפוטנציאל לנזק סביבתי חמור, וזו העדפה של אינטרס של ציבור מצומצם על האינטרס הציבורי הרחב".
