המונים צוהלים ברחובות תל אביב לאחר הכרזת האו"ם בכ"ט בנובמבר 1947 / צילום: לע"מ-הנס פין
חמש מדינות נולדו בשנת 1948 אחרי תום מלחמת העולם השנייה וכחלק מהתפרקות האימפריה הבריטית. כמעט כולן שורטטו באופן מלאכותי לפי אינטרסים זרים, קווים על מפות שהתעלמו מקבוצות אתניות ודתיות. ישראל, ציילון (סרי לנקה), בורמה (מיאנמר), דרום קוריאה וצפון קוריאה - כולן חוו בשל כך מלחמות עקובות-מדם ומתחים פנימיים שעיצבו במידה רבה את עתידן. לא כולן התבגרו היטב. הדמוקרטיות הצליחו יותר. מיאנמר חווה בימים אלה רגרסיה לשלטון צבאי. כל אחת מהמדינות גיבשה לעצמה כיוון כלכלי ייחודי, תמהיל שבדיעבד נראה ברור ויציב, אך למעשה היה תולדה של רגעי והחלטות מפתח.
לקראת יום העצמאות, כינס "גלובס" למפגש שכבה את המדינות שנולדו לפני 73 שנה, הזמין גם את הודו, שגדולה מהן בשנה בלבד, והתעלם מצפון-קוריאה, שקשה לדעת מה מצבה הכלכלי. על הפרק עלו שאלות של רמת חיים, ילודה, השוואה בין האופן שבו הכלכלות של המדינות הללו התפתחו וכיצד נסיבות השנים שחלפו מאז לידתן - ביטחון, מלחמות אזרחים ושיקולים אזוריים - השפיעו עליהן.
מבחינת רמת החיים, כפי שהיא נמדדת בתוצר לנפש מתוקנן לכוח קנייה, ישראל התחילה במקום הראשון, אולם ניצבת כיום שנייה במועדון המצומצם. דרום-קוריאה, שנוסדה מתוך הריסות מלחמת העולם השנייה באסיה היישר לתוך מלחמה מול צפון-קוריאה ואיום ביטחוני מתמיד מאז, עקפה את ישראל בשנת 2001 ומאז מובילה בבטחה. בישראל עמד מדד זה על כ-32 אלף דולר לנפש ב-2018, לעומת כ-38 אלף דולר באותה השנה בדרום קוריאה.
סרי לנקה, ששמה קץ למלחמת האזרחים בה רק ב-2009, מפגינה מאז אותה שנה שיעור צמיחה גבוה, ונמצאת שלישית בדירוג (12 אלף דולר לנפש). הודו, מדינת ענק שאוכלוסייתה גדולה פי עשרה מאלו של כל המדינות שנבדקו יחד, והיא בעלת פערים חברתיים אדירים, מגיעה למקום הרביעי, כ-7,000 דולר. מיאנמר, שכבר סומנה כ"נמר אסיאתי" מבטיח אחרי תום המשטר הצבאי שבה אליו השנה, ועדיין ניצבת אחרונה בדירוג - כ-6,000 דולר.
ישראל פתחה פער
המצב היה אחר ב-1948. ישראל ניצבה אז בפער כפול ואפילו מרובע מול ה"ילדים" האחרים בזירה הבינלאומית. "חשוב להבין שישראל למעשה מעולם לא הייתה מדינה מתפתחת, כמו אלו שנולדו באותה שנה באסיה", אומר הכלכלן ד"ר אורי כץ, המשלים בימים אלה ספר על ההיסטוריה הכלכלית של מדינת ישראל. "מבחינת השכלה וידיעת קרוא וכתוב, ישראל שלפני מלחמת העצמאות הייתה ככל הנראה בטופ העולמי; הייתה לה גם תעשייה מתקדמת שהוקמה על ידי העלייה מאירופה, מוסדות חינוך מובילים כמו הטכניון והאוניברסיטה העברית וגם תמותת התינוקות - מדד מקובל להתקדמות אנושית - הייתה נמוכה ודומה לזו שבאירופה".
זהו מצב שונה לגמרי מזה שהיה בדרום-קוריאה, למשל, או בבורמה שאחרי הכיבוש הבריטי, שבהן רוב האוכלוסייה הייתה חקלאית בבסיסה, ללא ידיעת קרוא וכתוב ועם השכלה מועטה בלבד. סרי לנקה, לעומת זאת, נחשבה לבעלת פוטנציאל התפתחותי דומה לזה של יפן, אבל אפילו בה רק מחצית מהאוכלוסייה הלכה לבתי ספר והכלכלה נשענה בעיקר על יצוא חקלאי.
"אפשר לומר שנולדנו בוגרים לגילנו", מסכים פרופ' נתן זוסמן מהאוניברסיטה העברית, שחקר את העבר הכלכלי של ישראל, לשעבר מנהל חטיבת המחקר של בנק ישראל וכיום במכון ללימודים מתקדמים בז'נבה. פרופ' זוסמן מסתמך על נתונים שהציג פרופ‘ יעקב מצר, לפיהם בשנת 1939 ניצב היישוב היהודי בישראל במקום ה-15 בעולם (היישוב הערבי במקום ה-30) במדד הפיתוח האנושי (HDI). מאז ירדה מדינת ישראל למקום ה-19. "נקודת ההתחלה של המשק הישראלי הייתה גבוהה מאוד כבר מההתחלה", אומר פרופ' זוסמן.
רוב המומחים מציירים תמונה דומה של התפתחות הכלכלה הישראלית אחרי הקמתה. העובדה כי מאות אלפי עולים הגיעו לישראל בתוך תקופה קצרה יחסית - מאירופה וממדינות צפון אפריקה וערב - הביאה לתקופת הצנע ולצורך להשקעות ממשלתיות גדולות שיאפשרו את הקליטה. אך בתוך שנים אחדות בלבד, בסיוע הסכמי השילומים עם גרמניה ועל רקע צמיחה עולמית גלובלית אחרי מלחמת העולם השנייה, בעיקר בשל התפתחויות טכנולוגיות, החל המשק הישראלי בתקופת צמיחה מהירה עד אמצע שנות ה-60. "ישראל קצרה את הפירות של העלייה המסיבית ושל היכולת שלה לספוג אותה ולהעניק תשתיות כמו חינוך מתקדם", אומר פרופ' זוסמן.
ההוצאות על ביטחון מתנפחות
אותה תקופה הייתה שונה באסיה. בדרום-קוריאה, מדינה שבה חיו 20 מיליון תושבים ביום היווסדה (לעומת כמיליון בישראל), ושלא הפכה לדמוקרטיה אמיתית רק עד שנות ה-70, המדיניות הכלכלית הייתה "קפיטליזם מנוהל". המודל הקוריאני כלל השקעה ממשלתית אדירה בכמה קונגלומרטים (שכמה מהם קיימים עד היום, כמו "סמסונג", "יונדאי" ואחרים) שהסתערו על תחומי ייצור הטכנולוגיה וכלי רכב. ההשקעה החלה בשנות ה-60, והפסיקה רק בשנות ה-90. הנאמנות הדרום-קוריאנית להצלחת הקונגלומרטים ברמה הבינלאומית, יחד עם מערכת חינוך מצוינת המשרתת את צרכיהם והביקוש העולמי שהתפתח עומדים בבסיס ההצלחה הדרום-קוריאנית. "לקוריאנים פשוט היה מזל שהם הימרו על תחום האלקטרוניקה", מסביר ד"ר כץ.
הממשלה הישראלית וההסתדרות, לעומת זאת, השקיעו בתחומים אחרים, כמו טקסטיל והניסיון להקים תעשיית רכב ישראלית. באותן שנים, הכלכלה בישראל הוכתבה במידה רבה מלמעלה. "ההסתדרות והמפעלים שלה השקיעו בתחומים שלא היה לישראל יתרון יחסי בנוגע אליהם", אומר ד"ר כץ. "ההוצאה הביטחונית הלכה ועלתה אחרי מלחמת ששת הימים, מלחמת ההתשה ומלחמת יום הכיפורים, ויש לצרף לכך גם את משבר האנרגיה שגרם להאטה גלובלית", מציין פרופ' זוסמן. התוצאה: מתחילת שנות ה-70 נקלע המשק הישראלי למשבר, לגירעון עמוק ובין השאר שיווע למטבע חוץ.
סרי-לנקה ובורמה באותה תקופה היו שקועות במלחמות ובסכסוכים אתניים. כיום מוכיחה סרי לנקה עד כמה תחרותי תחום הטקסטיל בעולם המאופיין בגלובליזציה, וכי המובילים בתחום מנצלים כוח עבודה זול וחקיקה לא מתקדמת בתחום העבודה כדי להתחרות בהצלחה בתחום, שאינו נחשב לכזה המכניס כסף רב למדינה, אך דורש "ידיים עובדות" רבות. כ-40% מהתוצר של סרי לנקה נובע מתחום זה.
אבל בשנים בהן דרום קוריאה ביצעה את הקפיצה היצרנית שלה, וישראל נאבקה עם משבר כלכלי, סרי לנקה דווקא הלכה ושקעה במלחמת אזרחים בין הטמילים לסינהאלים, אחרי שהניסיונות לחיות יחד אחרי העצמאות (ראשית כדומיניון של בריטניה ומ-1972 כמדינה עצמאית) - נכשלו. גם דרום-קוריאה וגם ישראל חוו מלחמות ומתחים ביטחוניים, אך ההשפעה האדירה של המלחמות והמשטר הצבאי משנות ה-60 בבורמה ובמהלך שנות מלחמת האזרחים והטרור בסרי לנקה מציגות את ההבדל שבין איום ביטחוני לבין שיתוק בשל המצב הביטחוני.
בישראל, המהפך הפוליטי של 1977 תורגם למדיניות מקרו-כלכלית לא-אחראית שהובילה לפתיחה הדרגתית של השוק הישראלי אך גם לאינפלציה גבוהה, ולמשבר מניות הבנקים. אך לאחר יישום תכנית הייצוב הכלכלית של 1985 חזר המשק לצמיחה, אם כי בקצב מואט מזה שאפיין את שנותיה הראשונות של המדינה. בעבור ד"ר כץ, זוהי דוגמא לתופעה העומדת בבסיס ההצלחה הישראלית: "רמת האמון בין התושבים במדינה הייתה גבוהה מהתחלה. הצלחנו להימנע ממלחמת אזרחים. בסופו של דבר הגנרלים והפוליטיקאים תמיד מצאו דרך לעבוד יחד למען המדינה, ולא אחד נגד השני. אפילו ההתגברות על המשבר הכלכלי הוכיחה זו, באמצעות מממשלת האחדות".
בבורמה, שבה דווקא ראה בן גוריון בשנות ה-50 את "השער לאסיה" ושהייתה אחת הראשונות בעולם להכיר באופן רשמי במדינת ישראל, המתחים האתניים, שלובו על ידי האינטרסים הזרים של הסינים ואחרים באסיה, הובילו החל מראשית שנות ה-60 לשלטון צבאי דיקטטורי, שמנע כל סיכוי להתפתחות כלכלית של המדינה. רק לפני פחות מעשור העבירה החונטה הצבאית את השלטון לאונג סן סו צ'י, כלת פרס נובל שנבחרה בבחירות הדמוקרטיות של 1995, אך לא נמנעה מלאפשר לצבא לבצע טיהור אתני וטבח המוני בבני הרוהינג'ה. בסופו של דבר, בוצעה השנה שוב הפיכה והצבא מבצר בימים אלה את שלטונו.
האם ישראל פספסה את הרכבת
האם ישראל פספסה את המתכון להצלחה של דרום-קוריאה, שהתחילה נמוך יותר ונמצאת כעת גבוה יותר ברמת החיים? "לא ניתן להשוות בין מדינה של 20 מיליון איש לישראל הקטנה", אומר פרופ' זוסמן, "בהתחלה הקונגלומרטים היו מיועדים לספק צריכה פנימית, דבר שלא היה אפשרי בישראל". בנוסף, הוא מציין כי החינוך הקוריאני המעולה והעסקים פועלים כדי לשמר את היתרונות הטכנולוגיים והפריון הגבוה של העובדים במדינה. במבחני פיזה ומבחני מיומנות עובדים ישראל ודרום-קוריאה ניצבות בשני קצוות מנוגדים.
אולם לישראל יש מאפיין ייחודי נוסף, שתקף גם ביום העצמאות ה-73 - שיעור הילודה הגבוה שלה. בדרום קוריאה ההתפתחות הכלכלית לוותה בצניחה חדה בשיעור הילודה (הקשר הקלאסי שרואים כלכלנים במדינות רבות) - היא נמצאת בתחתית הדירוג העולמי עם 1.1 ילדים לאשה. ישראל, לעומת זאת, נמצאת בצמרת המדינות המפותחות, עם 3.1 ילדים לאשה. "מדובר בהזדמנות אך גם בסכנה", אומרים המומחים.
"האוכלוסייה בישראל גדלה מהר מאוד, וזה תהליך המהווה משקולת על רמת החיים", אומר פרופ' זוסמן. "יש ויכוח בין ניאו-ליברלים שתומכים במעורבות ממשלתית קטנה בכלכלה לבין מי שתומכים במעורבות ממשלתית גדולה יותר, כאשר הקבוצה השנייה טוענת כי כאשר המדיניות מעודדת גידול אוכלוסייה, זה אינו רעיון מוצלח לצמצם את תפקיד הממשלה. כדי לקלוט את האוכלוסייה שנוצרת צריך השקעות גדולות בתשתיות אזרחיות - בעיקר חינוך, תחבורה ודיור - וזה דבר שהשוק הפרטי לא עושה לבד".
לדבריו, את העובדה כי בשנים האחרונות ישראל צומחת לאט יותר ממדינות רבות באסיה יש לייחס לנושא הדמוגרפי, לצד הוצאות הביטחון. "נשחקנו, היתרון היחסי שהיה לנו בראשית ימי המדינה נעלם", הוא אומר.
"יש כלכלנים שרואים ילודה בתור מאפיין שלילי של צמיחה", מסכים ד"ר כץ, "בין השאר כי הוא פוגע בהשקעה בהון אנושי. ברמת המשפחה, למשל, זה משתקף בפחות השקעה לכול ילד. ברמת המדינה, בצורך להשקיע יותר בבתי ספר ובחינוך". אבל הוא רואה היבט נוסף, שאולי מעקר את היכולת להשוות: "יש משהו מיוחד בישראל. רוב הממשלות בעולם מנסות למקסם את רמת החיים, כלומר את התוצר לנפש. אבל בישראל זה שונה. הממשלות מנסות ליצור מדינה גדולה, או ליצור מקלט ליהודים ברחבי העולם, או להבטיח את הישרדות העם היהודי, זהו סדר עדיפות אחר, שמעניק גם תוצאות אחרות".
פרופ' זוסמן מזכיר כי יש מדינות שהתחילו במצב טוב יותר מזה של ישראל, ולא הצליחו להתמודד עם השינויים הכלכליים העולמים כמותה. "בכל מקרה, צירוף הנסיבות של העליות הגדולות והאתגרים הביטחוניים הופכים את הסיפור הישראלי לייחודי", הוא אומר.