הפשיעה בחברה הערבית היא הוכחה נוספת לריקבון השלטון בישראל
הפשיעה בחברה הערבית קצרה בשנים האחרונות חייהם של מאות חפים מפשע, והיד עוד נטויה. הפושעים ממשיכים לשלוט ולהרוג כמעט בכל יישוב ערבי, מדי יום, ובמקרים רבים באור יום ומול מצלמות.
ידיעות ההרג שמופיעות מדי יום במדיה הפכו, למרבה הצער, לידיעות שגרתיות ולחלק מהיום-יום של האזרחים הערביים. אל מול קריסה חברתית זו, המדינה לא עושה ממש, כאילו האזרחים הערבים אינם אזרחיה. במדינות אחרות, שהיה קורה בהן עשירית ממה שקורה בחברה הערבית, הממשלה הייתה מתפטרת מזמן, מתוך כבוד ואחריות כלפי הקורבנות, הציבור ושלטון החוק.
הערבים הם אזרחים שווים - כך מתהדרים נציגי הממשלה מעל כל במה, במיוחד בתקופת בחירות. מילים כדורבנות. אולם המסר שמעביר השלטון בחוסר המעש כלפי מכת הפשיעה בחברה הערבית הוא שכל עוד ערבים הורגים ערבים, למדינה לא אכפת. כל עוד הפשיעה לא חוצה את פאתי היישובים הערביים, אין זה מעניינה של המדינה.
ההתייחסות לבעיה כאל בעיה מקומית שנוגעת לאוכלוסייה הערבית בלבד, ולא כאל בעיה לאומית, מלמדת כי המדינה לא רואה באזרחים הערביים שווים, וכי ביטחונם אינו בסדר עדיפות שלה. אדרבא - היעדר טיפול אמיתי ומהיר מצד המדינה במכת הפשיעה בחברה הערבית יכול להתפרש כעידוד וטיפוח לתופעה לצרכים פוליטיים, ובין השאר הותרת החברה הערבית כחברה מפגרת, ענייה, סגורה ומפורקת, והכול על-מנת לא לאפשר לה להיאבק במדיניות האפליה וההדרה, וכדי שלא תבסס את מעמדה החברתי והמשפטי בארץ.
המדינה יכולה לטפל ויודעת לטפל. זו תהיה היתממות להניח שהמדינה לא יודעת מאיפה מגיע ולאן הולך הנשק ביישובים הערביים. זו גם היתממות להניח שממאות מקרי רצח בחברה הערבית, המדינה אינה מצליחה לפענח אלא מקרים בודדים. המדינה שמצליחה להגיע לכל נקודה בעולם, רחוקה ככל שתהיה, כדי לנקוט פעולות להגנה על ביטחונה, יכולה גם יכולה לתפוס את הנשק הלא מורשה ביישובים הערביים, יכולה לשים יד על ארגוני הפשיעה והעבריינים, ויכולה לשים קץ למרחץ הדמים בחברה הערבית.
חוק קמיניץ הוא ראיה אחת מני רבות לכך שהמדינה יודעת להפעיל את המערכות שלה לכל מטרה שהיא רוצה, אם היא רוצה. המדינה, שלא אישרה תוכניות מתאר ולא הבטיחה חלופות דיור ועירוניות לחברה הערבית במשך עשרות שנים, יצרה תופעה רחבה של בנייה לא מוסדרת ביישובים הערביים. במקום להכות על חטא, המדינה החלה להתייחס לתופעה כ"מכת מדינה".
כדי לטפל במכת מדינה זו, חוקקה הממשלה חוק מיוחד - חוק קמיניץ. החוק נועד לטפל בערבים - כך הצהירו חברי כנסת ושרים שטיפלו בקידום החוק. החוק הגביר את הריסות הבתים ביישובים הערביים בכלים מינהליים דורסניים וכוחניים. החוק הטיל על האזרחים הערביים קנסות בעשרות מיליוני שקלים, והוא מונע מבתי המשפט לעכב צווי הריסה כבעבר.
הנה כי כן, בעיני המדינה, בנייה לא מוסדרת בחברה הערבית היא מכת מדינה, ואילו הפשיעה שגואה וגועשת בתוכה אינה מכת מדינה! כדי להרוס בתים בחברה הערבית, המדינה עושה חוק מיוחד ומגייסת את כל המשאבים לשם כך - ואילו כדי להציל את החיים של האזרחים הערביים, המדינה לא עושה דבר! תחושת חוסר הצדק וההשפלה היא קשה מנשוא.
לטעמי, לא ניתן להפריד את חוסר המעש של המדינה לגבי הפשיעה בחברה הערבית מהיחס הכולל של השלטון כלפי האזרחים הערביים. השלטון שנותן לפשיעה ביישובים הערביים לגדול ללא מעצורים, הוא אותו שלטון שהסית נגד הערבים "שנוהרים לקלפי". הוא אותו שלטון שיצר את חוק "הלאום", אשר הפך את הערבים לזרים בארץ מולדתם ולקבוצה משנית ביחס לאוכלוסייה היהודית. הוא אותו שלטון שמחבק היום אנשי ציבור שקוראים לגרש את הערבים מהארץ. שלטון זה ביצע די-לגיטמציה לציבור שלם יליד הארץ והפך אותם לאזרחים חסרי אזרחות במובן האמיתי. כתוצאה מכך הפכה הפשיעה בחברה הערבית, שהשלטון הפך אותה לאוכלוסייה משנית ומודחקת, לעניין משני ושולי לכלל הציבור.
וכדי להתחמק מפתרון הבעיה ולהצדיק את חוסר המעש של המדינה, מועלית הטענה שהפשיעה בחברה הערבית היא בעיה "תרבותית". זה עוד טיעון גזעני. הערבים לא נולדים אלימים, והערכים שלהם לא מטפחים אלימות. להפך - ערכי המסורת והדת בחברה הערבית מוקיעים אלימות וקוראים לשלום ולמחילה. בנוסף, החברה הערבית היא חברה משכילה, וכל יום צעירות וצעירים ערביים פורצים דרכים בכל תחומי החיים.
חוסר המעש של השלטון הוא שהפך את החברה הערבית לחברה אלימה, כתכונה שהושתלה בגופה ולא כתכונה טבעית שלה. הפשיעה בחברה הערבית היא נגיף שהוכנס לגוף החברה, ולא מחלה מילדות. הנגיף התפשט והפך למחלה ממאירה, כי הרופא האחראי לא מתעניין בחולה.
ואם באלימות עסקינן, לא ניתן להתעלם מכך שגם השלטון עצמו אלים כלפי החברה הערבית. הרס הבתים ביישובים הערביים בצורה כוחנית, ללא התחשבות במשפחות וללא פתרונות דיור, הוא אלימות. עקירת אוכלוסיות בדואיות שלמות ממקום התיישבותן בכפייה והעברתן למקומות שהשלטון בחר להן, היא אלימות. הפקעת קרקעות ביישובים הערביים לתוכניות "לאומיות" וכהחלטות "מלמעלה", היא אלימות. שוטרים שמכים אזרחים, ובמקרים אחרים רוצחים אותם, כדפוס התנהגות, היא האלימות והפשיעה. שיח ההסתה וההדרה שפיתח השלטון, כדי שישתלם בקלפי, הוא אלימות. האלימות הפכה לחלק מתרבות והליכות השלטון. היבט זה תרם גם הוא לחוסר הרגישות למה שקורה בחברה הערבית מאלימות והרג אזרחים על בסיס יומי.
שחיתות אינה רק עירוב של הון ושלטון או חריגה מטוהר מידות. השחיתות היא גם מצב של שלטון שנותן לאזרחיו לטבוח אחד בשני, צופה מהצד ועוצם עין. השחיתות היא גם מצב של שלטון הממאן לטפל בבעיות של אוכלוסייה מסוימת, כאילו היא אינה חלק מהמדינה. לשלטון כזה אין לגיטימציה מוסרית וערכית בחברה דמוקרטית, שצריכה לקדש שלטון חוק וזכויות אזרח ואדם.
הכותב הוא עורך דין, דוקטור למשפטים ומומחה לענייני הציבור הערבי בישראל
