השופטת דפנה ברק-ארז / צילום: אוריה תדמור
המדינה לא יכולה לתפוס כסף מזומן בעת חיפוש בבתי חשודים בעבירות העלמת מס, אם הם אינם חשודים גם בעבירות הלבנת הון - כך קובע בית המשפט העליון, שממשיך לשרטט את גבולות התפיסה והחילוט של כספים ונכסים הנחשדים שהושגו באמצעות עבירות. משמעות הפסיקה היא כי לא ניתן לתפוס כספים שהתקבלו כתוצאה מפעילות חוקית, אך בשל העובדה שקיים חשד שההכנסות בגינם לא דווחו לרשויות המס.
מדובר בהחלטה נוספת של העליון במסגרת שורת החלטות, שבהן הוא שרטט את גבולות התפיסה (החרמה זמנית של כספים למקרה שיוחלט על חילוט לאחר הגשת כתב אישום ובמקרה של הרשעה) והחילוט (החרמה סופית של הכספים לאחר הרשעה) והבהיר כי המשטרה והפרקליטות אינן יכולות להשתמש בכלי זה ללא הגבלה. עם זאת, לאחרונה ניתן בעליון פסק דין המסמן היפוך מגמה והרחבת התפיסות והחילוטים: נשיאת העליון אסתר חיות השאירה על כנו פסק דין, שמכוחו יוכלו המשטרה והפרקליטות לתפוס ולחלט מחשודים ומנאשמים בעבירות הלבנת הון את סכומי העבירה 'ברוטו' - כלומר מבלי לנכות הוצאות "לגיטימיות" שהיו להם, כגון הוצאות מס.
השאלה שעמדה לפתחו של העליון היא אם סמכות התפיסה של רכוש וכספים הקשורים לעבירה הקבועה בסעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי (מעצר וחיפוש), חלה על כסף מזומן שלפי החשד קשור לעבירה של אי-דיווח לרשות המסים (סעיף 220 לפקודת מס הכנסה). היא התעוררה במסגרת בקשת רשות ערר על החלטתו של המחוזי מרכז בלוד, שקבע כי ניתן לתפוס כספים שנתפסו בביתם של בני משפחה החשודים בביצוע עבירות מס.
דופן כפולה בארון בגדים
הכספים נתפסו במסגרת חיפוש שנעשה בנובמבר בביתם של עלי וסבאח אבו ג'באר ובנם ג'מיל במסגרת חקירה משטרתית. בחיפוש נתפס מזומן בגובה 1.69 מיליון שקל, 11,565 דולר ו-2,580 לירות טורקיות. סכומים אלה אותרו כשהם חבויים בתוך תיקים ושקיות שהוסלקו מאחורי דופן כפולה של ארון בגדים. בשלב זה, החלה המדינה בחקירה גלויה, אך עד כה טרם הוחלט על הגשת כתב אישום בפרשה.
בני משפחת אבו ג'באר הגישו לבית משפט השלום בקשה להשבת הכספים התפוסים. זאת, בטענה כי מקור הכספים חוקי, וכי הם הוחזקו במזומן במסגרת "קופה משפחתית" המשמשת את כל בני המשפחה המורחבת, כמקובל במגזר הבדואי שאליו הם משתייכים.
בית משפט השלום קבע כי אומנם עולות תמיהות נוכח קיומן של אי-התאמות בין סכומי הכספים שנתפסו לבין הדיווחים של בני המשפחה לרשויות המס. אולם נקבע כי לצד זאת מתעורר קושי בתפיסת הכספים. זאת, מאחר שהמדינה לא הבהירה מהי "עבירת המקור" - עבירת הבסיס המנויה ברשימה בחוק איסור הלבנת הון, המאפשרת "תפיסה בשווי" לפי חוק איסור הלבנת הון; ולחילופין לא הובהר מהי העבירה שבגינה מהווים הכספים "שכר עבירה", המאפשרת את תפיסת הכספים לפי סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי. בית המשפט דחה את עיקר הבקשה להשבת הכספים התפוסים, למעט 52 אלף שקל שניתן היה לייחס למשיכת כספים ולנטילת הלוואה בנקאית.
סיכון פוטנציאל החילוט
שני הצדדים הגישו עררים למחוזי - המדינה נגד ההשבה החלקית; ובני המשפחה להשבת כלל הסכומים שנתפסו. זאת, בטענה כי אין בהחזקת המזומן כדי להעיד על ביצוע העלמת מס, וכי יש להבין מעשה זה על רקע הנורמות המקובלות בתרבותם.
המחוזי קיבל רק את ערר המדינה, והאריך את תוקף התפיסה של כלל הכספים ב-60 יום. נקבע כי קיים יסוד סביר לחשד לביצוע עבירות של אי-דווח על הכנסות לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. זאת, כשהסכום שנתפס היווה "אמצעי" לביצוע העבירות ו"שכר" בעד ביצוען - כנדרש לצורכי תפיסה לפי סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי. בהקשר זה צוין כי הפער בין הכנסותיו המדווחות של ג'מיל לבין שיעור הסכום שנתפס מבסס יסוד סביר לחשד להעלמת הכנסה, וכי חשד זה מתחזק לנוכח העובדה שהכספים הוסלקו בפינה נסתרת.
המחוזי ציין עוד כי החשד לביצוען של עבירות מס משתרע על סכומים גדולים בהרבה מהיקף הכספים שנתפסו - בסך משוער של 3.6 מיליון שקל. לבסוף נימק המחוזי את החלטתו, בכך שהשבת הסכום שנתפס או חלקו לבני המשפחה תעמיד בסיכון את פוטנציאל החילוט, ככל שיוחלט על ניהול הליך פלילי נגדם.
תפיסה בחוסר סמכות
בערעור שהגישו המשפחה לעליון, באמצעות עו"ד איתן פינקלשטיין, נטען כי למדינה אין סמכות לתפיסת הכספים בטרם הגשת כתב אישום. זאת, גם אם תתקבל הטענה בדבר קיומו של חשד סביר לעבירות מס לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה.
עוד נטען כי סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי אינו מקנה למדינה סמכות לתפיסת הכספים, משום שבנסיבות העניין סכום הכסף המזומן אינו בגדר "חפץ" שבו נעברה עבירת מס (כמו דוח מס), אינו מהווה "שכר" בעד ביצוע עבירת מס ואף אינו משמש "אמצעי" לביצוע עבירה - כנדרש בסעיף 32.
בני המשפחה ציינו כי תפיסת הכספים על-ידי היחידה החוקרת מהווה פעולה תקדימית. לטענתם, היא נועדה לשרת הלכה למעשה תכלית "אזרחית" - הטלת עיקול עתידי במסגרת שומת מס (לפי סעיף 194 לפקודת מס הכנסה). תכלית זו, כך נטען, שונה מהתכלית העומדת ביסוד סעיף 32 לפקודת סדר הדין הפלילי - דהיינו לאפשר חילוט כספים בהליך פלילי, אם יוחלט על הגשת כתב אישום והנאשם אף יורשע בתום ההליך.
חריגה מתכליות ההליך הפלילי
בית המשפט העליון, ברוב דעות של השופטות דפנה ברק-ארז וענת ברון (מול עמדת המיעוט של השופט דוד מינץ), קיבלו את עמדת בני משפחת אבו ג'באר, שלפיה תפיסת הכספים בוצעה בחוסר סמכות. השופטת ברק-ארז קבעה כי סעיף 32(א) לפקודת סדר הדין הפלילי אינו מקנה סמכות לתפיסת כספים בגין חשד לביצוע עבירה של העלמת מס לפי סעיף 220 לפקודת מס הכנסה. זאת, ככל שחשד זה עומד בפני עצמו ואין חשד גם לביצוע "עבירת מקור" - היינו אחת מהעבירות המנויות בחוק איסור הלבנת הון.
עוד ציינה השופטת כי גם בנוגע למידתיות - הכף נוטה בבירור לעבר הימנעות משימוש בכלי התפיסה הפלילי, כאשר פתוחה בפני רשויות המס הדרך לעשות שימוש בכלים פוגעניים פחות. "בראש ובראשונה הדברים אמורים בכלי האזרחי של סעיף 194 לפקודת מס הכנסה, המאפשר לדרוש מהנישום ערובה לתשלום המס, או לבקש מבית המשפט צו לעיקול רכוש או אף תפיסה שלו", ציינה השופטת.
"תפיסת הכספים ב'מסלול' הפלילי לצורך הקפאת המצב הנתון עד לקבלת החלטת רשויות המס לפעול בנתיב האזרחי של סעיף 194 מעוררת אי-נחת, מאחר שהיא חורגת לכאורה מתכליותיו של ההליך הפלילי ומצטיירת ככלי עזר של המישור האזרחי".
השופטת הוסיפה וציינה כי מדובר בתפיסה שנעשית ללא קריטריונים ברורים ובעקבות זאת עולה שאלת "האכיפה השוויונית". מפסק הדין עולה כי במסגרת הדיון התברר כי נדירים הם המקרים שבהם נתפסו כספים של חשודים בביצוע עבירת העלמת מס, בשלב שלפני הגשת כתב אישום. "האם קיימות הנחיות כתובות וברורות לתפיסת כספי מזומן או אף לתפיסת כספים בחשבונות בנק? האם ישנו נוהל מסודר המתווה את דרכי הפעולה בהן יש לנקוט לצורך תפיסת כספים במקרה שבו מתעורר חשד לאי-דיווח לרשויות המס על הכנסות החייבות בדיווח? שאלות אלה נותרו תלויות בחלל האוויר. כאשר הרשות המינהלית אמונה על הפעלת סמכויות אכיפה, ניתן לצפות כי תאמץ קריטריונים ואמות מידה לעניין זה", נקבע.
תגובות
"על הפרקליטות לשקול את מדיניותה המקצינה בעניין חילוטים"
בא-כוחם של בני המשפחה, עו"ד ד"ר איתן פינקלשטיין, מסר בתגובה כי "מדובר בהחלטה מהפכנית של בית המשפט העליון, אשר ביטל פרקטיקה שבוצעה בעשרות תיקים, ואשר אושרה - בטעות - על-ידי בתי משפט שלום ובתי משפט מחוזיים. טענו לכל אורך הדרך כי לא ניתן לראות בכספים שהתקבלו כתוצאה מפעילות חוקית כספים המיועדים לחילוט, אך בשל העובדה שקיים חשד שההכנסות בגינם לא דווחו. לא ייתכן כי מעבר למס המגיע לכ-50%, ייגבה עוד 100% של הקרן בשל אי-דיווח, וכך המס יגיע להיקף של פי שלושה מהיקף המס, וזאת עוד לפני מרכיבי ענישה של קנסות, מאסר וכדומה.
"העליון מתח ביקורת חריפה גם על האופי הבלתי סדור של האכיפה בנושא זה, כאשר מעולם לא עלה בדעתן של הרשויות לנסות ולתפוס כספים שהועלמו באמצעות פעילות בחשבונות בנק, וכל פעולות האכיפה בוצעו אך ורק כלפי העלמת הכנסות שבוצעה במזומן, וההתעלמות מחוק המזומן שקובע כי אחזקת מזומן כשלעצמה איננה עבירה.
"מדובר בפסק דין נוסף שבו מאותת בית המשפט העליון לרשויות האכיפה כי ידן קלה מדי על ההדק בנושא התפיסות לצורך חילוט, שמבוצעות בעוד חזקת החפות עומדת לחשוד, ולעתים חורגות מכל פרופורציה הגיונית. פסק דין זה מצטרף לפסק דין ברהמי של (ע"פ 8312/17), שבו קיבל העליון את טענתי, שלפיה התכלית העונשית בחילוט לא יכולה לעמוד בפני עצמה, והורה לשחרר את כלל הרכוש. שני פסקי דין אלה מהווים יחד קריאת כיוון לפרקליטות לשקול מחדש את מדיניותה המקצינה והולכת בנושא התפיסות והחילוטים".