צעיר משקיף מלמעלה על אחת הלוויות של צעיר שנספה באסון הר מירון / צילום: Associated Press, Ariel Schalit
א. אני כל כך כועס, בחיי. גם על עצמי, שעדיין יש לי ציפיות מנבחרי הציבור ושלוחיו, אבל בעיקר על נבחרי הציבור ושלוחיו שהגיעו לשפל שאין כמותו. רק תסתכלו על התקופה האחרונה, שהסתיימה בשבוע שעבר בקרשנדו הקטלני במירון; כרונולוגיה של ניתוק, הזנחה פושעת ואיבוד שליטה.
אני כל כך כועס, בחיי, כי אני יודע שאף אחד לא ייקח אחריות אמיתית וישלם מחיר מהותי. אני יודע את זה כמו שאתם יודעים את זה, במידה מוחלטת של ודאות. אהיה כל כך מופתע אם זה יקרה. גם ההיסטוריה תומכת - לפי המשרוקית של גלובס, הפעם האחרונה שנלקחה אחריות בישראל הייתה לפני 47 שנים. כנראה שמי שלקח אותה אז החביא אותה כל כך טוב שעד היום אף אחד לא יודע איפה היא מונחת, וזאת אף שהיא מונחת במקום שכולם יודעים שהכי טוב להחביא בו דברים: ממש מתחת לאף.
הדברים הרי כל כך פשוטים. בואו נסכים, לצורך הדיון, עם השר לביטחון פנים אמיר אוחנה שאמר ש"אני אחראי, אך אחריות אין פירושה אשמה". אחריות לא חייבת להיות אשמה, בסדר, אבל מה היא כן, מלבד מילה שלפניה יש אני? אם האחריות היא שלך אל תגיד "היא שלי". בוא וקח אותה! טלו את הקורה שבין עיניכם, אתה ושותפיך למחדל, והאחריות תופיע מולכם, ארוזה ומוכנה. קחו אותה, לעזאזל, קחו אותה כבר ולכו הביתה!
אף שהאשמה קודמת לאחריות מכל הבחינות - אשמה היא רגש יסודי, קמאי, שיש לכל אחד מאיתנו, ומין הסתם היא מילה עתיקה הרבה יותר. אילו האחריות, כמילה, כמושג, כאידיאל לחיים, הגיעה הרבה אחריה, כשאימצנו לעצמנו תרבות ושפה ומסחר וממשל - הרי שבחיים הציבוריים היום, האחריות צריכה להיות זו שמופיעה קודם. כך ראוי.
חייבים לחקור מי אשם יותר ומי אשם פחות, להקים ועדת חקירה, להלאים את ציון הקבר ולנסח פרוטוקולים מחמירים, אבל הדברים האלה לוקחים זמן. אחריות לוקחים באותו רגע. אחריות לא חייבת תמיד להיות אשמה. לפעמים היא פשוט מה שהיא - משהו שצריך לקחת וללכת. במשמרת שלי מתו 45 אנשים באסון האזרחי החמור בתולדות המדינה? אני הולך הביתה. בקדנציה שלי שרף את עצמו הלום קרב ונחשף היחס המחפיר של מחלקת השיקום שתחת אחריותי? אני הולך הביתה. בקדנציה שלי משתולל הפשע ביישובים הערבים ועשרות נרצחים? אני הולך הביתה. הייתה לי שנה להכין את תלמידי ישראל לחזרה ללימודים ולא עשיתי שום דבר חוץ מלברבר את עצמי לדעת ולהתייחס לילדים כמו חיילים? אני הולך הביתה. במשמרת שלי בבניין מתו פועלים - אני הולך הביתה. חיילים שלי הרגו אישה בת 60 ללא צורך? אני הולך הביתה. הייתה סופה או שריפה או תקיפה או מגפה ולא הייתי מוכן? הנה המפתחות שלי, הלכתי הביתה. הדברים פשוטים, או לפחות אמורים להיות. מאוחר יותר יתברר שלא אשמתי? אחזור למקומי בראש מורם.
אחריות לא חייבת להיות אות קלון, היא יכולה גם להיות אות כבוד אם לוקחים אותה בזמן ובמידה הנכונה. אם תשאלו אותי, זו הדרך היחידה להפריד באמת, אחת ולתמיד, למפרע ובדיעבד, את הקשר הגורדי בין האחריות והאשמה.
אה, כן, וזו תהיה גם דרך לא רעה להפגין כבוד כלפי הציבור שבשמו ובמימונו אתם, נבחרי הציבור ושלוחיו, פועלים, ולא פחות מכך - כלפי האזרח היחיד, ודאי כלפי זה שנפגע, שנרמס.
ב. אין ולא יכולה להיות אחריות במקום שאין בו סולידריות, אמפתיה ושותפות גורל. דברים כמו שכתבו ירון לונדון, הפרופ' גד יאיר ואחרים, שטענו שאסונם של אלו אינו אסונם, מה להם ולנו, אנחנו לא בני אותו עם וכיו"ב, פוגעים בי כמכת נבוט. לא כי אין אמת בדברים, ברור שיש בהם - מעולם לא הייתי אדבוקט גדול של האחדות בעם, אבל זה לפעם אחרת - אלא כי דברים מהסוג הזה מוודאים ששום אחריות לעולם לא תילקח על כלום, הרי הדברים תמיד קורים לאנשים אחרים, משבטים אחרים, מסיבות אחרות. הערבים נרצחים? מה להם ולי. החרדים נרמסים? הם אינם עמי. תושבי יו"ש מתים בפיגוע? זה בגלל הכיבוש. תושבי עוטף עזה סופגים רקטות? זה בגלל ההתנתקות, או ביבי, או שניהם, הנכים, הזקנים, החולים, הנשים המוכות. והכול מתחיל מהתחלה. כך, בדיוק כך, מתה האחריות; קצת אחרי האמפתיה, כשכבר אין מי שיעמוד לצד החלש.
מה קורה כשאין אמפתיה? תושבים משכונה יוקרתית באחת מערי השרון התלוננו נגד מקלט של משרד הרווחה הנותן מענה ראשונה לנשים מוכות וילדיהן. "המקלט אינו מתאים לאופי השכונה", כתבו התושבים. העירייה נכנעה ללחץ והמקלט נסגר. החזקים מנצחים, החלשים מובסים, זה מה שקורה. בושה לתושבים ובושה גדולה יותר לעירייה.
מה יש להאשים את העירייה כשהממשלה נראית כמו שהיא נראית ונוהגת כפי שנוהגת? מי ייתן דוגמה לראש העירייה? מי יזעק את זעקת האישה המוכה? או את זעקת נכי צה"ל. רק לפני שלושה שבועות - זוכרים? - הצית את עצמו איציק סעידיאן וכל ההבטחות נזרקו לפח. לרפורמה שהובטחה "לא נמצא פתרון תקציבי". רק בבלדות אנחנו שומעים את צעקות הפצועים?
מה קורה כשאין אמפתיה? מתחילים לעבוד עליה, תיכף ומיד. אחרי האסון במירון העליתי מהאוב חוויות מעיכה מלחיצות מעברי. כי מי שנמעך - לא שכח. משחק חמור ארוך בסניף בני עקיבא בפתח תקווה לפני נצח. למי שלא זוכר או לא זכה, מדובר בתענוג מפוקפק; שתי קבוצות. אחת עומדת בצורת חמור, כשהחברים כפופים וצמודים איש אל ירך רעהו, והשנייה קופצת עליה במטרה לשבור את החמור. באחת הפעמים מצאתי עצמי בתחתיתה של ערימת ילדים גדולה. אפילו לא ידעתי שזכרתי את התחושה מלאת האימה של האוויר האוזל, כלוב הצלעות הנמחץ, שדה הראייה המתערפל, הגופים הנלחצים זה לזה, חוסר אונים לא לדעת איפה הגפיים שלך, ההשתנקות, הצרחה שבקושי נשמעת. לרגע אחד, כי שני רגעים זה כבר יותר מדי, הייתי שם.
אבל יש דברים שאני פשוט לא יכול לדמיין. קראתי באתר החרדי כיכר השבת על ארי גולדברג בן ה-8 מביתר עילית, שאביו אליעזר גולדברג בן ה-37 נהרג במירון. גולדברג ז"ל, אב ל-4 ילדים - הגדול שבהם בן 14, כגיל ילדיי - היה מחנך וסופר סת"ם. שמו נודע בפי רבים כאדם ירא שמיים ואיש אמת. בצילומים שפורסמו מאירות פניו וטובות עיניו.
בית המשפחה המה מנחמים וארי הקטן הלך לשחק בפינה. אחר כך חזר לאמו והראה לה מה בנה מפליימוביל: דגם קטן של אביו המת, שוכב במיטת בית חולים, עטוף בטלית. כמו בלוויה. איך אפשר לדמיין את שעבר בראשו של הילד, איך אפשר לדמיין את רגשותיה של האם באותו הרגע? ואיך אפשר שאף אחד לא ייקח על זה אחריות, איך?
לא הכול אפשר לדמיין. לא בכל נעליים אפשר לעמוד, לא מכל זוג עיניים אפשר להביט על העולם. אבל יש דברים שחובה לדמיין, כמו חבורת אנשים מהדרגים הגבוהים ביותר שהיו אחראים למחדל הזה, ולמחדלים נוספים, הולכים הביתה עד שתתברר חפותם או אשמתם המנהלית. ולא מספיק לדמיין. חובה לדרוש, לזעוק בקול גדול מעל כל במה, שוב ושוב: זה קרה במשמרת שלכם, קחו אחריות ולכו הביתה עכשיו. נסו להציל מעט מכבודכם.
האמת, הכבוד שלהם זה הדבר האחרון שמעניין אותי, מעניין אותי הרבה יותר הכבוד שלנו, האזרחים, ויותר מהכבוד, העתיד. ויותר מהעתיד, המחר. ויותר מהמחר, העכשיו: קחו אחריות. לכו הביתה. הדרך היחידה להתקדם היא בלעדיכם.