צילום: רפי קוץ
א. אף פעם לא היה לי עניין מיוחד בלשון העברית כתחום ידע בפני עצמו; אני משתמש בשפה כמו שאני משתמש ברגליים, ומצליח להגיע ממקום למקום בלי לדעת מה עושה מפרק הירך לפני שהוא נשבר ואיפה בדיוק בכף הרגל נמצאות עצמות המסרק.
אבל כמו שעקיצת יתוש מושכת את כל תשומת הלב של התודעה והקיום האנושי אל נקודה אחת קטנה בגֻּמָּץ, המאחורה של הברך, כך לא יכולתי שלא לשים לב לתבנית חוזרת שהשתלטה לחלוטין על השפה היפה שלנו לאחרונה, עד כדי שחיקה חמורה, ואני מדבר כמובן על שם הפעולה של בניין פִּיעֵל במשקל פִּעוּל, ובמיוחד על השימוש החורג בפעלים שהגיעו מהפריפריה הרחוקה, גזרת ל"י ול"א, ובנו פה את ביתם.
בתחילה בא לעולמנו גוש השינוי והכל היה יחסית בסדר. ואז ממנו התפצלו והצטרפו האיחוי והריפוי ומצד השני התקהלו השיסוי והגינוי וכל הפגנה נגמרה בדיכוי, וריבוי השימוש בשם הפעולה של בניין פִּיעֵל במשקל פִּעוּל כבר נהיה הזוי. נראה שלאף אחד לא היה סיכוי לעמוד בפיתוי.
וכמו שקורה לא פעם, או בעצם כל פעם, כשיש יותר מדי מאותו הדבר הוא נמאס ואף אחד לא רוצה אותו יותר. אם יש הסכמה אחת שסביבה מתקהלים מתנגדי הממשלה ותומכיה היא שהשינוי, הריפוי והאיחוי בלתי אפשריים. ליבנו הפך קהה וציני למילים, ומשם לציני וקהה כלפי משמעותן. קצת פדיחה לדבר על איחוי כשהקרע עד כדי כך גלוי, וכל דבר במחלוקת שנוי ובמרק של כעס וחשדנות שרוי, עד כדי ביזוי של חופש הביטוי ואין רחב מהפער שבין המצוי והרצוי. אבל אני חייב להפסיק פה, לקחת שיהוי, אחרת אמשיך לנצח עם שם הפעולה של בניין פִּיעֵל במשקל פִּעוּל.
לשחק עם השפה זה כמו לאסוף צדפים על חוף הים (המבחר כל כך גדול!), אבל אני תמיד דגלתי בתורת המאסטר הגדול סטיבן רייט שאמר, יש לי אוסף צדפים ענקי, הנחתי אותו על חופי כל הימים.
"כנראה שאתה חדש פה", אומרים לך כשאתה מעלה את האפשרות הקלושה ששינוי יהיה לטובה, או שהוא בכלל אפשרי, שאיחוי וריפוי הן מילים גדולות, אולי לא מציאותיות, אני עצמי מרגיש משונה לכתוב אותן, אבל הן לפחות מצביעות לכיוון הנכון. אם להשתמש בשם הפעולה של בניין פִּיעֵל במשקל פִּעוּל בפעם האחרונה, נראה שרוב אזרחי ישראל הגיעו לתחושת מיצוי חריפה מהמצב הנוכחי, כבר נהיה קשה לחיות ככה, עם קצב ההטרפות וההטרלות וההסתות.
לא יודע לאן נגיע, אין לי כוחות ניבוי (דרור, תפסיק!) אבל את השינוי הזה אנחנו חייבים. קפקא, שמת השבוע לפני 97 שנים, כתב ששבילים נוצרים על ידי ההליכה בהם. צריך רק לעשות צעד אחד קדימה, פשוט לקחת רגל אחת ולשים אותה לפני השנייה. לא תמיד צריך להיות מומחה בכף הרגל ואפילו לא צריך לדעת לאן פונה השביל. מבחינתי, כל עוד הוא פונה בכיוון הנגדי מההתנהלות הנוכחית של הפוליטיקה הישראלית, זו התחלה טובה.
ב. בעניין הזה, ראוי לציין לשבח כמה מהאנשים שבתוך כל המהומה הצליחו לשמור על שלווה יחסית ועל מה שנראה מבחוץ כמו חוסן נפשי. שלא במפתיע, היו אלה התל אביבים שבחבורה. יאיר לפיד במיוחד, אבל גם גדעון סער, מרב מיכאלי וניצן הורביץ. לעומת ההיסטריה וההתחרפנות הטוטאלית שהגיעו מכיוון ירושלים, קיסריה ובני ברק, הציגו נציגי תל אביב בהנהגה הנוכחית מופע מרגיע של בגרות, נחישות ושקט. לא נגררו, לא נסחפו, לא נפלו בפחים.
זה היה כל כך, אבל כל כך, בולט אל מול ההתנהלות של נציגי הממשלה היוצאת, וכמובן העומד בראשה, שהעלו מופע מרהיב של איבוד שליטה מוחלט. מספיק לקרוא את ההתבטאויות שלהם, שמתחילות בזדון ואחרי דקה כבר מגיעות לסופו של העם היהודי ("עם ישראל בפני גזירת כליה מיידית", קראו חכמי התורה של ש"ס - ואני בטוח שגם הם לא מאמינים לעצמם), מספיק לראות איזה צד מאוים ומי מסתובב עם מאבטחים.
מספיק היה לראות את התנהלותו נטולת האגו של לפיד לעומת ההתנהגות של נתניהו. את ההתנהגות וההתבטאות מצד שותפיו של נתניהו לעומת שותפיו של לפיד. או את הנאום של בנט לעומת זה של נתניהו שנאם אחריו. לפיד, מיכאלי, סער, הורביץ ואחרים הציבו את מה שאפשר לכנות "האופציה התל אביבית". אני לא מתפלא על בנט שבחר ללכת עם מי שבחר - והרי יש לו עיניים ויש לו היגיון ויש לו זיכרון.
גם גנץ, ליברמן ואחרים עלו על עגלת הרוגע היחסי. כשבנט אמר דברים כל כך מובנים מאליהם ועדיין משונים לשמיעה, ששמאלנים הם בני אדם שאוהבים את המדינה או משהו כזה, האמנתי לו שהוא חושב ככה. פעם לא האמנתי; אחרי הכל, זה האיש שבכל כך הרבה מערכות בחירות שיסה נגד תל אביבים והציג אותנו בצורה נלעגת.
ההתנהלות הנ"ל של כל השותפים, ורק היא לבדה, יכולה לזכות את הגוש בתואר המכובד "שינוי". פתאום אנשים מאמינים אחד לשני (בגבולות, כן? אחרי הכל מדובר בפוליטיקאים), פתאום אנשים סומכים אחד על השני, מחפשים את הדברים שאפשר להסכים עליהם במקום להפוך את העולם כדי למצוא על מה לריב, מוכנים לשים דברים בצד, פתאום אנשים יודעים מה הם רוצים ולא מזגזגים, לא מתלהמים, לא מתחזרים, לא דורשים עוד שר ועוד שר ועוד תיק הזוי.
זה היה כל כך משונה, שבהתחלה לא הצלחתי לראות את זה. אולי הם יצליחו יותר ואולי הם יצליחו פחות, אבל לא יודע - התרשמתי שהם לפחות באים לנסות. ימנים, שמאלנים - לא אכפת לי כבר. יש דברים שהם יותר חשובים. מרוב ימין ושמאל שכחו שמישהו גם צריך לנהל את המדינה הזאת בשוטף, ככה בין המבצעים, המגיפות והבחירות.
אין לי מושג איך אפשר לראות בממשלה הזו ממשלת שמאל, אבל כשמאלני אני גאה בנציגיי שהפגינו יכולת זרימה תל אביבית עילאית, לא פסלו אף אחד, לא התנשאו על איש. אני בטוח שרבים מאזרחי ישראל ראו בדיוק את מה שאני ראיתי. מי שעיניו בראשו לא יכול היה שלא. אף אחד לא ישנה את דעתו הפוליטית, אבל פתאום כולם ראו שיש אופציה אחרת.
אני חושב שיש להם סיכוי טוב להצליח. כל מה שהם צריכים לעשות זה פשוט להחזיק מעמד ולהמשיך עם הקוּל. האיחוי והריפוי אולי לא יגיעו לעולם, אבל מה זה משנה, אנחנו לא צריכים את המילים הגדולות. קחו את המילים הגדולות לעצמכם ותנו לנו כמה ימים קטנים, רגילים כאלה, שבהם שום דבר לא קורה.
בואו נתחיל בזה.