בוריס ילצין ומיכאיל גורבצ׳וב, 1991 / צילום: Reuters, Gennady Galperin
ממשלות של הפכים קמות מפעם לפעם, אפילו בדמוקרטיות פרלמנטריות מודרניות ומבוססות. שמאל וימין ישבו בדור האחרון בממשלות קואליציה בגרמניה, באיטליה, באוסטריה, בהולנד, ביוון. סקרי דעת הקהל מראים, שהם יחזרו ויתחלקו במושבי הקבינט בגרמניה, לאחר הבחירות הממשמשות ובאות בספטמבר, אולי אפילו מעמדת שוויון מספרי (של שמרנים ושל ירוקים).
קואליציה של חסרי חשק היא תוצאה סבירה של תיקו אלקטורלי. בגרמניה למשל היה צריך לגרור לפני ארבע שנים את השמאל המתון אל ממשלה עם הימין המתון נגד רצונו ונגד האינסטינקטים שלו. פשוט לא יכלה לקום ממשלה בלעדיו, ופחד עמוק מפני אי-יציבות חקוק בצופן הפוליטי הגנטי של הגרמנים. זה מזכיר להם את ימי ויימאר, בדרך אל הדיקטטורה.
ממשלות של הפכים נוטות לפחות לספק רוב מוצק וברור, מפני ששותפותיהן העיקריות הן המפלגות הגדולות ביותר. "קואליציה של חגבים" היא פיתוח ישראלי מקורי, או כמעט מקורי. אולי יום אחד "בנטיזם-לפידיזם" יהיה מונח בספרי מדע המדינה. הואיל וקשה למצוא לו אח ורע, הבה ננסה למצוא בני דודים, או קרובים רחוקים.
"מספיק! גמרנו עם הצאר!"
מתי ואיפה קמה קואליציה מסובכת, שמטרתה העיקרית אם לא היחידה הייתה להוציא לפנסיה את האיש שעמד בראש הממשלה הקודמת?
הדוגמא הקיצונית ביותר, אם גם לא בדיוק ממין הדמוקרטיה הפרלמנטרית, הייתה שותפות של שלושה מנהיגי רפובליקות סובייטיות בדצמבר 1991. הם פיזרו את ברית המועצות, בעיקר כדי להיפטר מנשיאה, מיכאיל גורבצ'וב. יש לנו עדות על התפרצות זעם של נשיא רוסיה, בוריס ילצין.
"כאשר המומחים יצאו מן החדר, ילצין נתן ביטוי לשנאתו לגורבצ'וב, אשר איבד לדבריו כל אמינות מבית ומחוץ… 'את גורבצ'וב חייבים לסלק. מספיק! גמרנו עם הצאר!'" (מתוך "האימפריה האחרונה; ימי ברית המועצות האחרונים", מאת ההסטוריון האוקראיני סרהי פלוחי)
גורבצ'וב סירב להסתלק. יומיים אחר כך, נשיאי רוסיה ואוקראינה ויושב ראש הפרלמנט של בלארוס הודיעו לעולם הנדהם, שברית המועצות חדלה להתקיים. ילצין נשא ונתן עם גורבצ'וב על תנאי פנסיה, והנשיא הראשון והאחרון של המדינה הסובייטית פינה את לשכתו בקרמלין.
זו הייתה אולי הפעם היחידה בהיסטוריה שבה מעצמה גדולה בוטלה, בין השאר כדי להיפטר מן העומד בראשה. ההמשך היה טראגי. ילצין, שכיהן שמונה שנים נוספות בנשיאות רוסיה, זכור ככישלון מצמרר. בעיני רוסים רבים, ביטול ברית המועצות, כמעט כלאחר יד, בפגישת רעים בבקתה ביער (בבלארוס), נחשב למעשה בגידה.
למצ'יאר הסלובקי "לא היו 61"
סלובקיה, עם כל הכבוד, אינה בדיוק הארץ שאליה ישראלים מתבוננים כדי למצוא השראה פוליטית. אבל באמצע שנות ה-90, הפוליטיקה הפנימית של סלובקיה העסיקה הרבה את אירופה. היה לה ראש ממשלה פופוליסטי סמכותני, שניהל אותה ביד קשה, הרחיק אותה מן המודל הדמוקרטי, והיה חשוד בקשרים מסועפים עם הפשע המאורגן, המקומי והרוסי.
שמו היה ולדימיר מצ'יאר. הוא חזר וניצח בבחירות, אבל גילה לבסוף ש"אין לו 61" (בסלובקיה צריך קצת יותר). הוא נמאס על המערכת הפוליטית במידה כזאת, שכמעט איש לא היה מוכן להקים איתו קואליציות. ברית של מפלגות קטנות בהרבה ממפלגתו, אשר הסכימו על די מעט, קמה פעמיים כדי להשאיר אותו בחוץ. אירופה הייתה מרוצה. הדיבוק יצא.
באופוזיציה, מפלגתו של מצ'יאר התכווצה והלכה, עד שהתפרקה לבסוף, 16 שנה אחר כך. גמולה של סלובקיה היה כרטיס כניסה לאיחוד האירופי ולנאט"ו. עם מצ'יאר בראשה היא כנראה לא הייתה מצליחה להיכנס.
הבכירים המליכו את הזוטרים
ואיפה אפשר למצוא ממשלות קואליציה, שבראשן עומדת שותפת זוטרה? איפה אם לא באיטליה של שלהי המאה ה-20. היא הייתה מפורסמת במשברים הממשלתיים שלה. ב-50 השנה שלאחר התמוטטות הפשיזם, תוחלת החיים הממוצעת של ממשלותיה הייתה שנה או פחות. אחדות החזיקו מעמד רק שבועות או ימים. "הממשלה הרעה" הפכה לאופציה איטלקית רגילה.
ב-1981, גילויים מזעזעים במיוחד על שחיתות ("במיוחד", מפני ששחיתות נורמלית הייתה לחם חוקה של הרפובליקה האיטלקית) מוטטו את המונופול של המפלגה הנוצרית-דמוקרטית, שהרכיבה את כל ממשלות איטליה מאז סוף המלחמה וביטול המלוכה.
היא אמנם קיבלה 38% מן הקולות בבחירות לפרלמנט, והיו לה 262 מושבים (מתוך 630), אבל בראש הממשלה התייצב ג'ובאני ספדוליני, עיתונאי וסופר, שהיה מנהיג המפלגה הרפובליקאית הזעירה, עם 3% ו-16 מושבים. הוא כיהן שנה וחודשיים.
המלכת הזוטרים נעשתה נוסחת עבודה בשביל המפלגה הגדולה ביותר באיטליה. שנה אחת לאחר ספדוליני היא הסכימה שמנהיג של מפלגה קטנה אחרת, אם גם גדולה מזו של ספדוליני, ירכיב ממשלה. שמו היה בטינו קראקסי, והוא עמד בראש המפלגה הסוציאליסטית. ממשלתו האריכה ימים יותר מכל ממשלה איטלקית במחצית השנייה של המאה ה-20. היא הייתה אפילו לא רעה.
הנוצרים-דמוקרטים לא ידעו, אבל פעמוני-אשכבתם כבר צילצלו. מה שמדעני מדינה קראו "הרפובליקה האיטלקית הראשונה" התמוטטה והלכה. היא נהרסה מחמת הצירוף של שחיתות מסיבית ושל שיטת בחירות, שהרבתה מפלגות והחלישה יציבות. חשדות של שחיתות דבקו בנשיאים, בראשי ממשלה, בחברי פרלמנט ובראשי ערים.
בפברואר 1992 התחיל "מבצע הידיים הנקיות", שבמרוצתו שופטים ותובעים לא פסחו על הפינות החשוכות ביותר. בספטמבר 1993, הוגשו תביעות נגד 2,600 בני אדם, בהם 325 חברי פרלמנט. התקוממות אלקטורלית (באמצעות משאל-עם, שאזרחים באיטליה מורשים ליזום) שמה קץ לשיטת הבחירות הקודמת. בן לילה, מפלגות היסטוריות חלפו מן העולם, כולל הנוצרים-דמוקרטים.
ניסיון מעורר מחשבה
הניסיון האיטלקי אולי אינו ראוי לחיקוי בתור שכזה, אבל הוא מעורר מחשבה. דמוקרטיה פרלמנטרית עתירת מפלגות, שעמדה במשך שנים בסימן מאבק איתנים בין ימין לשמאל, ובין דתיים לחילוניים, ניסתה לצאת מן המשבר באמצעות העמדת מפלגות מיעוט קטנות בראש ממשלותיה. הסידור הזה כשלעצמו עבד לא רע כל זמן שהממשלות התקיימו (ארבע שנים ויותר בסך הכול), אבל מפלגות המיעוט החיו את חורבנה של המערכת הפוליטית, אולי מפני שהן הזכירו לבוחרים שאפשר גם בלי המפלגות הגדולות.
איטליה העניקה לתרבויות המערב את "האלגוריה של הממשלה הטובה ושל הממשלה הרעה" (בסדרת הפרסקו המפורסמת של הצייר בן המאה ה-14 אמברוג'יו לורנצטי בעיר סיינה). היא גם חזרה והזהירה אותנו במאה השנה האחרונות מפני התוצאות של ממשלות רעות. אולי כדאי להאזין.
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com וב-https://tinyurl.com/yoavkarny-globes
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny