מאבקי התושבים והלחץ הגובר על הטבע, מתנגשים בעוצמה בדרישה של ענף הבנייה למשאבים ● בישראל יש יותר מ-800 מחצבות נטושות שרק רבע מהן הוכרזו כטעונות שיקום, אך רק 17% שוקמו בפועל
למזהם משתלם לזהם, והאזרחים מפסידים כלכלה נקייה והוגנת יותר / צילום: Shutterstock, Maksim Safaniuk
ממזרח לראש העין וכפר קאסם, לשני צדיו של כביש 5, שוכנת מערכת אקולוגית ייחודית ושוקקת. צבאים, שפני סלע, עופות דורסים, גיריות ותנים, משוטטים באופן חופשי בין פרחי בר, עצי שזיף ואשחר ושלל צמחייה ייחודית. אך ייתכן שזמנה של התנועה החופשית שלהם באזור, קצוב. לפני מספר חודשים, הופקדה במשרדי המנהל האזרחי יהודה ושומרון תוכנית להרחבת מחצבת נחל רבה - כך שטח המחצבה יגלוש למסדרון האקולוגי, ויגיע עד סמוך לבתי התושבים בשכונת פסגות אפק בראש עין.
● למרות שנכשלה בשיווק המחצבות, רשות מקרקעי ישראל תמשיך להיות אחראית עליהן
מאבק תושבים נגד התוכנית הצליח לסחוף גם את עיריית ראש העין שדורשת לבטל את התוכנית, שלדבריה לוקה ב"אי סבירות קיצונית", בשל סמיכותה לבתי התושבים, תוספת רעש וזיהום אוויר לאזור, הצרה של המסדרון האקולוגי וחיץ שיחסום מעבר תקין של בעלי חיים. אך זוהי לא התוכנית היחידה שמעוררת מחאת תושבים, לאחר שאלו מבינים שממש מחוץ לחלונם תתרחש פגיעה נופית שעלולה להפוך ל"פצע פתוח" עשורים רבים קדימה. גם בבאר אורה, כ-20 ק"מ מאילת, מוחים התושבים על ההחלטה להקים מחצבה בנחל רחם, ודורשים: "אל תכסו אותנו באבק, הצורך בחומרי בניין לא יכול להתמלא תוך סיכון בריאות התושבים".
מאבקי התושבים והלחץ הגובר על הטבע, מתנגשים בעוצמה בדרישה של ענף הבנייה למשאבים. בדיון שנערך ב-2018 בכנסת, התגלה שכמחצית מהמחצבות בישראל נסגרו בשני העשורים האחרונים, וכך הידללו חומרי הגלם לתעשייה. בענף המחצבות, דרשו ממשרד האנרגיה ורמ"י להאיץ הליכי תכנון ושיווק מחצבות חדשות, וגם להעמיק את הקיימות. אך גם כאשר אלו יקומו - ברבות השנים, לאחר שינוצל בהן הטבע עד תום, ייתכן שיהפכו לאבן שאין לה הופכין.
על כך, פרסם בחודש שעבר מבקר המדינה שני דוחות מדאיגים, שמבהירים כיצד מתייחסת המדינה לשטחי הטבע ולמשאבים של אזרחיה: מחד גיסא, בישראל יש יותר מ-800 מחצבות נטושות שרק רבע מהן הוכרזו כטעונות שיקום, אך רק 17% שוקמו בפועל. במילים אחרות: המדינה גובה תמלוגים על שימוש היזמים בשטחים טבעיים לצורכי כריית משאבים, אך לא מנצלת את הכסף בקרן שיקום המחצבות באופן מיטבי. במקום שיהפכו המחצבות הנטושות לפארק ירוק ושוקק, הציבור, נותר עם פצע פעור מול עיניו.
מאידך גיסא, המדינה לא טורחת להפוך את כלכלת משאבי הטבע למעגל סגור, שיפחית את הצורך בפגיעה ראשונית בטבע, וחילוץ משאבים ממנו, תוך גרימת זיהום אוויר ונזק לבעלי החיים ולציבור. לצד הנזקים האקולוגיים, תעשיית הבטון אחראית לפליטה של 8% מגזי החממה בעולם, אך עודפי עפר ופסולת בניין שהיו יכולים להיות ממוחזרים לשימוש מחדש ולהוות תחליף לחצץ, לא מטופלים כמו שצריך ונזרקים. כך, לפי מבקר המדינה, בכל יום שופכות כ-500 משאיות פסולת בניין בטבע. במילים אחרות: 2 מיליון טונות של חומרי גלם בתחום הבנייה הופכים למועקה עצומה על הטבע, כאשר עד היום המשרד להגנת הסביבה לא טיפל כראוי בסוגיה, ורק 263 קנסות בנושא מוטלים בשנה.
כך נראית תמונת מצב הטבע והכלכלה הישראלית, במבט לתחום הבנייה. למזהם משתלם לזהם, והאזרחים מפסידים כלכלה נקייה והוגנת יותר לטבע, או שטחים פתוחים לרווחתם ולרווחת ילדיהם. הממשלה הבאה תצטרך לכתוב מחדש את החוזה בין האזרחים לטבע. כך למשל, המחסור בחומרי מחצבה, אותו אנחנו עוד נרגיש בתחומי הדיור והתשתיות, יכול להיראות אחרת. במשרדי הממשלה יודעים היטב מהי "כלכלה מעגלית", אך מעדיפים - כך נראה - להעביר את השנים בין דוח מדינה אחד לאחר. לאחר שבמשך יותר מעשור מחצית מפסולת הבניין בישראל נזרקת במקום להישלח למסלול של פסולת מעגלית ולחזור לענף הבנייה כחומר גלם, מוטב יהיה אילו המדינה תשקוד על תוכנית הוליסטית שתארגן מחדש את הכלכלה הישראלית, כך שתהיה בת קיימא עשורים רבים קדימה, ותדע לטפח את הטבע - ולא רק לתלוש ממנו את מה שהיא דורשת לצרכיה, ולהותירו נטוש לבסוף בצדי הדרך.