הערבים לא רוצים בניה לא מוסדרת ולא רוצים הריסה - הערבים רוצים לבנות כחוק וליהנות מתשתיות ומאיכות חיים כאזרחי המדינה היהודים ● הדרישה הייתה ועודנה להתייחס לאזרחים הערביים כאזרחים שווים ● ביטול חוק קמיניץ, יחד עם עוד מגוון מהלכים, הוא מימוש לזכות האזרחים הערביים לשוויון
המדינה השתמשה בחוק קמיניץ כדי לזרז את תהליכי ההריסה והפינוי בישובים הבדואיים לפני ההכרעה בנושא ההכרה בהם / צילום: Shutterstock, leospek
הדרישה לבטל או לתקן את חוק קמיניץ מוצגת בתקשורת ובציבור כוויתור מצד המדינה על המאבק בבניה לא מוסדרת בחברה הערבית, וכרצון של החברה הערבית להמשיך ולבנות בצורה לא מוסדרת. זו הסתה ועיוות לעובדות ולמציאות. גם אם הערבים לא דורשים את ביטול החוק, מוצדק לבטל את החוק. חוק קמיניץ הוא חוק לצרכים פוליטיים וגזעניים והוא לא אמור להישאר עוד רגע בספר החוקים של המדינה אם היא עדיין רואה את עצמה דמוקרטית.
ראשית כל, האזרחים הערביים לא רוצים לבנות בצורה לא מוסדרת. אין לאזרח הערבי נטייה ביולוגית לבנות ללא היתר. המדינה היא זו שאילצה רבבות אזרחים ערבים לבנות בצורה לא מוסדרת מן הטעם הפשוט שהיא לא אישרה תוכניות מתאר ותוכניות מפורטות 70 שנה ולא העמידה בפני האזרחים הערביים חלופות בנייה דיור. למרבית הישובים הערביים אין עד היום תוכניות מתאר עדכניות ותוכניות לבניה המדביקות את קצב הגידול הטבעי בישובים. כלומר, הבניה הלא מוסדרת בישובים הערביים היא תוצר "טבעי" של הכשל האמיתי והוא חוסר התכנון המתארי בישובים.
חוסר התכנון היה התכנון עצמו
חוסר התכנון בישובים הערביים במשך עשרות שנים היה החלטה מודעת מצד המדינה. חוסר התכנון היה התכנון עצמו. חוסר התכנון הכניס את בעלי הקרקעות למלכוד, והפך את הערבים לעבריינים בעל כורחם. חוק קמיניץ מעניש את האזרחים הערביים על המלכוד שהמדינה הכניסה אותם אליו, ובצורה דורסנית ובלתי אנושית. החוק הפך את הקורבן לעבריין ואת האשם, המדינה, לחף מפשע. חוק קמיניץ לא מכיר בזכות לדיור, בזכות למשפחה ובזכות למימוש עצמי. חוק בלי זכויות. חוק שרואה את האבן ולא רואה את האדם. חוק שמקדש הריסה ולא מקדש תכנון וזכויות אזרח ואדם.
אולם, הפגיעה אינה רק בציבור הערבי. החוק פוגע גם בבתי המשפט ומנטרל את מערכת השפיטה. קמיניץ ראה בבתי המשפט, שמעכבים הריסה ומתחשבים בנסיבות המקרה, בעיה. חוק קמיניץ נועד לפתור בעיה זו. לכן, הפך חוק קמיניץ את אכיפת החוק בתחום התכנון והבניה לאכיפה מינהלית ולא באמצעות בתי המשפט. החוק העניק לפקחי היחידה הארצית כלים מינהליים רבים ורחבים להריסת מבנים ולקנוס אזרחים בלי משפט.
על פי החוק, פקח, לא שופט, מוסמך להוציא לבניין צו הריסה ללא משפט. לפי החוק, פקח, לא שופט, מוסמך לקנוס אדם במאות אלפי שקלים ללא משפט. החוק גם הגביל וצמצם את סמכות בתי המשפט להקפיא צווי הריסה, והפך את בתי המשפט לחותמת גומי. בעקבות זאת, מאז חוק קמיניץ נהרסו אלפי מבנים וניתנו קנסות מינהליים בסך של 80 מיליון שקלים, והכל ללא משפט! זו ודאי לא אכיפת חוק במדינה דמוקרטית. זה לא שלטון חוק, זה שלטון בלי חוק.
הבעיה של הנגב אינה הבנייה הלא מוסדרת
כמו כן, אם נבטל את החוק, לא "נאבד את הנגב" כפי שטוענים המתנגדים להקפאת החוק. הבעיה של הנגב אינה הבנייה הלא מוסדרת. בנגב קיימת בעיה קניינית וסכסוך על הקרקע כשהמדינה לא רוצה להכיר בתביעות הבעלות של התושבים בקרקע וכתוצאה מכך היא אפילו לא מכירה בקיומם על הקרקע. מכאן נולד המונח "ישוב לא מוכר". אלה ישובים קיימים בשטח, זה עשרות שנים, אך המדינה, בלקסיקון הרשמי שלה, אינה מכירה בקיומם. הם על המפה, אך לא במפה של הממשלה. כתוצאה מכך, חיים כיום, בשנת 2021, מאות אלפי תושבים בדואיים בנגב, ללא מים, חשמל ותשתיות ובפחונים.
כמה וועדות ציבוריות קראו למדינה להתעשת ולפתור את הבעיה של ישובים אלה. גם בג"ץ, בתיקים שנגעו לנגב, קרא למדינה לפתור את הסכסוך עם האוכלוסייה הבדואית והדגיש כי האזרחים הבדואיים הם אזרחים שווים. לכן, מימוש חוק קמיניץ בישובים הבדואים בנגב הוסיף שמן למדורה במקום לכבות אותה. המדינה השתמשה בחוק כדי לזרז את תהליכי ההריסה והפינוי בישובים הבדואיים לפני ההכרעה בנושא ההכרה בישובים. כלומר, המדינה רוצה לבטל את בעיית הישובים הבלתי מוכרים על ידי מחיקתם דרך חוק קמיניץ.
חוק קמיניץ נולד כחוק פוליטי. חוק קמיניץ נחקק באותה התקופה שבה נחקק חוק הלאום, והוא נועד מלכתחילה ובלי בושה, כמו חוק הלאום, לפגוע בחברה הערבית. ראש הממשלה נתניהו והשרה (לשעבר) שקד, הודו, מתי שזה שירת את האינטרסים הפוליטיים שלהם, שהחוק הדורסני נועד לפגוע בחברה הערבית ולא ביהודים שבטעות הוא נאכף עליהם, והם אף הבטיחו, מתי שזה שירת את האינטרסים הפוליטיים שלהם, להקפיא את החוק ככל שהוא נאכף בישובים היהודים. זו הודאה מצד יצרני החוק שאין המדובר בחוק אלא בכלי רדיפה והדרה של החברה הערבית. לכן הדרישה אינה לביטול החוק אלא לביטול רדיפה והתעמרות כלפי החברה הערבית.
הערבים לא רוצים בניה לא מוסדרת ולא רוצים הריסה. הערבים רוצים לבנות כחוק וליהנות מתשתיות ומאיכות חיים כיתר אזרחי המדינה היהודים. הדרישה הייתה ועודנה להתייחס לאזרחים הערביים כאזרחים שווים. ביטול חוק קמיניץ, קידום וסיום התכנון ביישובים הערביים וההכרה בישובים הבדואים הלא מוכרים, הוא מימוש לזכות האזרחים הערביים לשוויון, ככל שהמדינה מתייחסת אליהם כאזרחים וכשווים. אם כן, צריך לבטל את חוק קמיניץ לא למען הערבים, אלא למען הדמוקרטיה ככל שרוצים שיישאר ממנה דבר בישראל.
הכותב הוא עו"ד ודוקטור למשפטים מאוניברסיטת תל אביב ומומחה לענייני תכנון ודיור בישראל