שרה ובנימין נתניהו / צילום: אמיל סלמן, "הארץ"
היה זה השופט האגדי אוליבר ונדל הולמס שקבע את עיקרון היסוד: "חייו של המשפט אינם היגיון אלא ניסיון". במילים אחרות, החוק צריך להפגין היגיון בנסיבות החיים, ולא להפך.
נדמה כי עיקרון בסיסי זה נעדר מהמלצתה של היועצת המשפטית של משרד ראש הממשלה בנושא המשך מימון הוצאות המעון בבלפור ומשפחת נתניהו לאחר מועד השבעת הממשלה החדשה. לפי הפרסום, ההמלצה היא שמרגע השבעת הממשלה, המדינה תפסיק לממן את הוצאות משפחת נתניהו. המנקים, המנקות, המבשלים והמבשלות שמועסקים במשרת אמון - יפוטרו לאלתר. במקביל, יופסק המימון של הבית הפרטי בקיסריה, שכולל בין השאר הוצאות ניקיון, מים, חשמל, גינון וכביסה.
כך באחת. אם מכונת הכביסה שבה מתרוצצים בגדי בני משפחת נתניהו לא תספיק לסיים את מחזורה עד למועד ההשבעה המדויק, יהיה זה בנימין נתניהו, כבר לא ראש ממשלה, שייאלץ לתלות לבדו את הכבסים. אם הוא יתעכב במשכן הכנסת מעט יותר זמן ממה שתוכנן, את ארוחת הלילה יקנה בדרך. אני מקווה שנהג קו 19 יהיה נחמד יותר מהיועמ"שית של משרד ראש הממשלה ויסביר לו שכדאי לרדת תחנה אחת לפני המעון בלפור, כי שם, בתחנה ברחוב עזה, יש מכולת שפתוחה 24/7, והוא יוכל לקנות שם משהו. בכל זאת, אדם בן 72 בסוף יום עבודה מפרך עשוי להיות רעב.
נשמע הגיוני? לא באמת. חוקי? גם לא בהכרח. כאן נכנס עיקרון הניסיון. הרי זה לא שראש ממשלה יכול לנצל את השבועות האחרונים בתפקידו כדי להיערך ליום שאחרי. אין לו שעות פנאי או ימי חופש שהוא יכול לקחת כדי להתארגן מראש. המטלות מלוות אותו עד לרגע האחרון ולמען האמת גם הרבה לאחריו. מטבע התפקיד הוא לא יכול להורות למנהל היומן שלו להשאיר בחודש הקרוב כל שבוע יומיים פנויים כדי שהוא יוכל לרכוש מכונת כביסה ולארגן אוכל במקפיא ("היום לא אוכל לטפל בענייני ביטחון, כי אני חייב ללכת לקנות מכשירי חשמל לדירה הבאה..."). כך בכל חילופי ראשי ממשלה וכך במיוחד בחילופין הנוכחיים שהיו לא בטוחים עד לרגע האחרון. פרשנות הגיונית של החוק מחייבת מתן תקופת גרייס להתאקלמות, ולא ניתוק מיידי של החשמל והמים, אלא אם יעברו החשבונות על שמו הפרטי של נתניהו. כל פרשנות אחרת אינה אפשרית.
העובדה שההמלצה התקבלה בתשואות אנשי כנסיית רק-לא-ביבי ששנאתם מעבירה אותם על דעתם, רק מחזקת זאת. עצוב שחלק מהמשפטנים שמריעים להמלצה באים מתחום זכויות עובדים. מוזר. הפעם כנראה האחרונות לא מעניינות אותן. לא של נתניהו ולא של עובדי האמון שלו - המבשלים והמנקות. עד לאחרונה לבם שתת דם לגבי כל עובד מוחלש שהושפל לכאורה במעון בבלפור, ובצדק. אבל עתה האחרונים וזכויותיהם לא מעניינים אותם. לטובת מפגן השנאה הם יקריבו גם אותם. וכך, גם למנקה יש בדיוק 50 שניות לאסוף את חפציה ולהתרחק מהמעון. בושה.
מעבר לשגגה משפטית, יש כאן גם טעות פוליטית. בבחירות 1999 הייתי חלק מהמנגנון שעבד עבור אהוד ברק. ניצחונו על נתניהו נתפס כניצחון ערכי. ארבע שנים אחרי רצח רבין, התקווה הושבה. כך חשתי. אבל כשההמונים נקהלו בכיכר רבין בליל הניצחון לחגוג, הקריאות היו "רק לא ש"ס, רק לא ש"ס". הייתי שם והתמלאתי קבס מהקריאות. לא היה שם שחר של יום חדש, ולא הייתה שם שום תקווה. במקום תיקון קיבלנו המשך. המשך של שנאה קמאית ומסוכנת של שבט אחד כלפי שבט אחר. אסור שזה יקרה גם עכשיו. גם אם המחיר הוא המשך מימון הוצאות משפחת נתניהו לתקופה מוגבלת.
הכותב הוא דיקן הקמפוסים הרב-תרבותיים בקריה האקדמית אונו