שוחד / צילום: Shutterstock
לאחרונה מפעם לפעם אנחנו שומעים על כך שלאחר בחינת הראיות בתיק כזה או אחר, הוחלט בפרקליטות שלא להגיש כתב אישום בגין עבירת השוחד, שנבחנה תחילה כמתאימה, אלא רק בעבירה של הפרת אמונים, ולעתים אף שלא להגיש כלל כתב אישום.
כך בתיקי האלפים: בתיק 1000 ובתיק 2000 בהקשר לראש הממשלה לשעבר בנימין נתניהו; ובתיק 3000 שוכנעה הפרקליטות שלא להגיש כתב אישום בגין עבירת השוחד לגבי החשוד אליעזר צ'ייני מרום, לכאורה בגלל מרחק הזמן בין המתת לבין התמורה שניתנה בגינו, ולבסוף גם לא הוגש כתב אישום בגין הפרת אמונים. כך גם בעניינו של עו"ד אפי נוה, ולאחרונה בעניין השר לשעבר יעקב ליצמן.
מגמה זו, מלבד היותה מדאיגה, באשר היא מעלה את הרף להגשת כתבי אישום בגין עבירת השוחד, נובעת לעניות דעתי מטעות באופן שבו מיישמת הפרקליטות את החוק. אכן המחוקק קבע לעבירת השוחד ענישה מחמירה יותר מאשר לעבירה של הפרת אמונים, והיא נתפסת כחמורה יותר, ואכן היא חמורה ומסוכנת עד מאוד. אך נראה כי דבר זה מביא את מקבלי ההחלטות לקרוא בה את מה שאין בה, או ליתר דיוק: לא לקרוא בה את שיש בה.
עבירת השוחד מוגדרת כך: "עובד הציבור הלוקח שוחד בעד פעולה הקשורה בתפקידו, דינו עשר שנות מאסר". הפסיקה קבעה כי הרכיב הנסיבתי של "בעד פעולה הקשורה בתפקידו" מתקיים תמיד, כיוון שעובד הציבור מודע לכך שאין מתנות חינם.
עבירת השוחד היא עבירת התנהגות, היא ממקדת את האיסור בשלבים הראשונים ואינה דורשת תוצאה אסורה. ביצוע העבירה מתחיל ומסתיים בעצם מתן המתת או לקיחתה. החוק בסעיפים נוספים מרחיב את יריעת העבירה גם על מי שרק ביקש שוחד, ולא קיבלו; גם על מי שקיבלו באמצעות אחר; גם על מי שלא היה עדיין בתפקיד, או שלא היה מסוגל לתת תמורה ועוד הרחבות, הנובעות מהחומרה הרבה ומן החשש הגדול שיש בעצם מתן השוחד וקבלתו. מלשון החוק עולה כי מתן מתת, מכל סוג ובכל שלב, לעובד הציבור - מהווה עבירת שוחד.
הפעולה עצמה, שעושה עובד הציבור, אם עושה, בתמורה לקבלת המתת - איננה נופלת במסגרת עבירת השוחד. אם התמורה ניתנת באופן מיידי, היא עשויה להיכלל בעובדות של תיאור עבירת השוחד כאלמנט המחמיר אותה. אולם אם היא ניתנת כעבור זמן, אזי היא הפרת אמונים. כלומר: מתן המתת ייחשב כמתן ולקיחת שוחד, והעשייה בתמורה מצד עובד הציבור תיחשב כהפרת אמונים.
העבירה של הפרת האמונים היא זו בה עובד הציבור עושה מעשה של הפרת אמונים כלפי הציבור, בין אם כתוצאה מקבלת שוחד, או מסיבה רעה אחרת. היא התוצאה, היא זו שלמעשה פוגעת יותר בערך העיקרי המוגן על-ידי עבירות אלה, שהוא תקינות ההליך המנהלי.
בפסקי הדין בעניין דרעי ובעניין בניזרי יישמו בתי המשפט עמדה זו, בקובעם כי ניתן בנסיבות מסוימות להרשיע את עובד הציבור בעבירה של קבלת שוחד בגין קבלת המתת, ואילו בגין מתן התמורה, כלומר: המעשים שעובד הציבור עשה לטובת האזרח לאחר קבלת המתת - להרשיעו בעבירה של הפרת אמונים.
לפי תפיסה זו, הרי שעבירת השוחד מתמצית במתן המתת ובקבלתה בלבד; וכל מה שקורה בעקבות זאת, כלומר: מתן התמורה, אינו נתפס כלל בגדר עבירת השוחד, אלא הוא מהווה עבירה אחרת, עבירת הפרת האמונים. מכאן שהעבירה של הפרת אמונים חמורה מאוד, אולי יותר מן השוחד, ולא נכון להפחית ממעמדה.
ובכל זאת יש מקום להתייחס אל ההיגיון העונשי. מדוע עבירת השוחד, שעל-פי תפיסה זו חלה על השלב המקדמי בלבד, תוענש בעונש מקסימלי של עשר שנות מאסר - בעוד שהעבירה של הפרת אמונים, החלה על העשייה עצמה, על השלב העיקרי, תוענש בעונש מקסימלי של שלוש שנות מאסר בלבד?
התשובה לכך נמצאת ברבדים עמוקים של ההיסטוריה המשפטית של עבירת השוחד, ועניינה למקום אחר, אך בכל זאת ניתן לענות כאן כי עצם הפיתוי שנוצר לעובד הציבור בקבלת המתת מן האזרח, ועצם ההשפעה והחלק שנוטל הציבור בתופעת השוחד, והחשיפה ההדדית הקיימת בין האזרחים נותני השוחד לבין עובדי הציבור - יש בהם פן מחמיר לעומת מצב בו עובד הציבור חורג בעצמו מתפקידו, ולכן אולי יש היגיון בהענשה מוגברת בנסיבות של מתן המתת.
מכל מקום חשוב לזכור שני דברים: האחד - שההגדרה של עבירת השוחד רחבה מאוד, וחלה בכל מקרה של העברת מתת מאזרח לעובד הציבור ולנבחר הציבור, ולכן אין כל סיבה שלא להגיש בגינה כתבי אישום במקרים אלה; והשני - שאין להקל ראש בעבירה הפרת אמונים, החמורה בהשלכותיה לא פחות מעבירת השוחד.
הכותבת היא ממקימי התנועה לטוהר המידות וחברת הוועד המנהל בה. בעלת דוקטורט וספר בנושא עבירת השוחד. לשעבר הסנגורית הציבורית המחוזית של מחוז הדרום ומרצה במרכז האקדמי פרס