איה שושן / צילום: איל יצהר
איה שושן אוהבת לחזור אל אחת הסיסמאות שראתה במחאה החברתית. כלומר, במחאה החברתית בספרד, בכיכר פוארטה דל סול במדריד. "אנחנו הולכים לאט כי אנחנו הולכים רחוק". בסיסמא הזאת, היא אומרת, יש "ניגוד מוחלט" למנטאליות שראתה בשדרות רוטשילד של 2011. "הייתה פה מין ריצת אמוק. 'צריך לראות הישגים, לחסום את הווד"לים, להילחם עם טרכטנברג'. לא היה פנאי להגיד 'שנייה, בוא נבנה משהו, בוא נבנה מנגנון, בוא נבנה פלטפורמה, תשתית'. זה כשל רציני".
בקיץ 2011, שושן נחתה בישראל היישר אל מחאת האוהלים, אחרי תואר ראשון במדעי המדינה בארה"ב, ולימודי יחסים בינלאומיים בספרד. את מה שראתה באספות העממיות של מחאת ה-15 במאי במדריד, היא ניסתה להביא למחאת ה-14 ביולי בארץ. שושן אירגנה את אסיפת רוטשילד, והייתה לפעילה בולטת במחאה.
עשור מאוחר יותר, המחאה עדיין מלווה אותה, אם כי עכשיו מזווית אקדמית. כיום שושן רגע לפני סיום כתיבת דוקטורט במחלקה לפוליטיקה וממשל באוניברסיטת בן גוריון. והמחקר שלה עוסק במחאה, או ליתר דיוק, באופן שבו היא התארגנה. וההשוואה בינה לבין זו שבספרד מובילה אותה לחשוב שהדברים היו יכולים להיראות אחרת.
"המחאה הישראלית רצתה הנהגה"
המחאה בישראל הייתה שונה ממחאות אחרות בקיץ הלוהט של 2011, מסבירה שושן בראיון לגלובס. רוב המחאות המקבילות במערב היו מחאות "רוחביות", בלי מנהיגות שמתייצבת מול התקשורת. זה גם התאים למסר של המחאה במקומות אחרים, שהייתה "מין מרד נגד הדמוקרטיה הייצוגית הליברלית", כהגדרתה.
"במחאה אצלנו", היא ממשיכה, "אמנם היה מרכיב של רצון שאזרחים ייקחו חלק יותר משמעותי בקבלת ההחלטות. אבל זה לא היה ה-נושא של המחאה. זה לא התבטא בדרישות שלה כלפי חוץ, ולא בהתארגנות הפנימית שלה". כמעט מהרגע הראשון, למחאה היו מנהיגים תקשורתיים, שהפכו לפרצופים מוכרים.
"גם בתוך המחאה עצמה, כשהמאהלים דרשו שההנהגה תשתף אותם", שושן מספרת, "הפיתרון היה שנציגים של המאהלים ישתתפו בקבלת ההחלטות של ההנהגה. כלומר, פיתרון ייצוגי. ואילו בספרד הייתה כבר תרבות ארגונית של אקטיביסטים, והמון ידע סביב הנושא. אין פנים להתארגנות, אין פנים למחאה".
למה דווקא בישראל התגבשה במהירות הנהגה תקשורתית למחאה? שושן מדברת על תרבות ארגונית שהגיעה ממקומות אחרים. למשל, מהצבא ומתנועות הנוער. "יש לי מאמר עם ציטוטים של מרואיינים שאמרו 'זה כמו מלחמה, צריך גנרל', 'אנחנו רק מילאנו פקודות', 'לא רצינו למלא פקודות'. המון בשפה הזאת".
ובזמנו רצית לראות פה את המודל הספרדי?
"אני ניסיתי להוביל משהו שדומה למודל הספרדי. הקמתי את האסיפה של רוטשילד, ועזרתי להקים את האספות הארציות ולקשר בין המאהלים. אבל הרגשתי שזה נבלע בתרבות הישראלית שרוצה הנהגה, והיררכיה, ובהירות מי מחליט. כן רוצים דמוקרטיה. אבל דמוקרטיה נציגותית זה סבבה, זה מספיק".
"לא ניסו לשנות את השיטה"
איך כל זה השפיע על גורל המחאה?
"פה נכנסים לשאלה המורכבת של מה יצא מהמחאה, מה אפשר לייחס לה, ומה לדברים אחרים", אומרת שושן. "התרבות הרוחבית של ההתארגנות בספרד איפשרה הרבה יותר יוזמות שהמשיכו גם אחריה. בישראל המחאה כמחאה מתה איפשהו ב-2012, ובספרד אלה היו השנתיים הכי סוערות. היו המון מחאות והפגנות.
"בארץ הייתה מין תחושה ש'אוקי, סתיו ושמולי נכנסו למפלגת העבודה, דפני פרשה, וזהו'. היו יוזמות כמו המשמר האזרחי והבר קיימא - אבל לא הייתה זהות של מחאה שכולנו הרגשנו חלק ממנה ושממשיכה גם אחרי. בספרד אנשים הרגישו שהמחאה שלהם. היו שם בעיות ארגוניות, אבל אף אחד לא ניכס את המחאה, לפחות לא בשנים הראשונות".
מאחורי הכניסה של איציק שמולי וסתיו שפיר למסגרת קיימת (העבודה), היא אומרת, עמדה תפיסה אינדיבידואליסטית, כאילו "הם, עם הכוח שצברו במחאה כבני אדם יחידים יוכלו להיכנס למפלגה ולעשות שינוי נורא גדול. אף אחד היום לא חושב שזה הצליח". ואילו את כניסת לפיד לפוליטיקה עם המסגרת הריכוזית של 'יש עתיד', ועם עמדות נאו ליברליות כהגדרתה, שושן מתארת כניכוס של המחאה, שזעזע אותה.
בספרד העניינים עבדו אחרת. בהתחלה היה בחוגי המחאה טאבו על כניסה לפוליטיקה, במחשבה שהשינוי צריך לבוא מבחוץ. "ואז היו שלוש שנים של מאבקים חוץ פרלמנטריים מאוד חזקים ועוצמתיים", שלא הביאו להישגים. בהמשך הגיע שלב הכניסה לפוליטיקה, באמצעות הקמת מסגרת חדשה. "מה שהכי הצליח זה 'פודמוס' ברמה הארצית" - מפלגה שלימים, אומרת שושן, הפכה לפלטפורמה מאוד ריכוזית וכבר לא מייצגת את המחאה - "ושתי התארגנויות ברמה המקומית, שלקחו את ראשות העיר במדריד ובברצלונה".
"בישראל לא היה אפילו ניסיון להתארגנות רחבה של כל הכוחות שהרכיבו את המחאה ולהקמת פלטפורמה שתשנה לא רק את המדיניות הכלכלית, אלא גם את כללי השיטה". ועם זאת, היא מודה, קשה לומר אם יוזמה כזאת הייתה מצליחה - מאחר וגוש הימין בישראל גדל לאורך שנים, ואילו העמדות הכלכליות של המחאה היו עמדות שמאל.
"הקול הרדיקלי לא התממש"
אבל האם העמדות הכלכליות של המחאה אכן היו עמדות שמאל? יש מי שטוען שלב המחאה היה יוקר המחיה והרצון בהורדת מחירים, כלומר אג'נדה נאו ליברלית למדי. "אני לא מתווכחת עם הניתוח הזה", אומרת שושן אחרי שתיקה ארוכה. "בזמנו חשבתי שגם המאבק לצדק חברתי, וגם המאבק לדמוקרטיה אמיתית יותר, יכולים לשאוב כוח משיח שהוא יותר צרכני. למשל לתקוף את השלטון על השחיתות, אבל להגיד שהשחיתות זה לא רק בן אדם אחד או שניים, אלא 'הון-שלטון-עולם תחתון'. צעקו את זה ברחובות".
"אני חשבתי שאפשר לקחת את האלמנטים המאוד רחבים בחברה הישראלית, שבאמת מבינים שמשהו פה לא בסדר במערכת הכלכלית וגם במערכת הפוליטית, ולעשות להם רדיקליזציה לדרישות עומק - של איך נראה ההסכם הכלכלי בין המדינה שלנו לאזרחים. בדיעבד, הקול היותר רדיקלי הזה לא מימש את עצמו, לא במערכת הפוליטית ואולי לא בציבוריות הישראלית. אולי לא החכמנו, לא הצלחנו, או שלא היה לנו את הניסיון והידע, להקים את הפלטפורמות שיחזיקו את הדבר הזה".
'רדיקלי' זה די תואר גנאי בשיח בישראל.
"רדיקלי בסופו של דבר מגיע מלשון 'שורש'. כשאתה רוצה לעשות שינוי רדיקלי, אתה רוצה לעשות שינוי מהשורש. לעשות מחאת צרכנים שהצליחה להוריד את המחיר של הקוטג' משישה שקלים לחמישה שקלים לחצי שנה, זה שינוי, אבל לא מהשורש".
"השינוי הוא הקרקע למאבקים הבאים"
"ובכל זאת, אומרת שושן לסיכום, "אני כן חושבת שהשיח השתנה. הייתה ממש הערצה של הניאו-ליברליזם לפני המחאה. הטייקונים היו דמויות הערצה, הם הופיעו על השערים של העמודים הראשיים. כל מי שדיברת איתו חשב שהפרטה זה הדבר הכי טוב בעולם, שאיגודי עובדים זה דבר נוראי. אנשים שנאו את ההסתדרות. התלוננו על מערכת הבריאות - אבל הפיתרון היה להפריט אותה. התלוננו על מערכת החינוך - הפיתרון היה להפריט אותה. תקן אותי אם אני טועה, אבל הטרנדים האלה נעצרו אם לא אפילו התהפכו. אנשים מעריכים מערכת ציבורית, גם רפואה וגם חינוך. מגוננים עליה. אני כן חושבת שהיה שינוי. זה לא שינוי מהשורש, אבל הוא כן קרקע שעליה אפשר לעשות הרבה מאבקים".