ישי צוויקל / צילום: איל יצהר
אישי: בן 50, נשוי, אב לשלושה, גר בכפר סבא
מקצועי: נשיא ברינקס ישראל
אני: אסרטיבי, מוכוון מטרה ואופטימי.
משפחה: הוריו של אבא נולדו בברוקלין, ניו יורק. סבא היה רב חובל צבאי על ספינת הקרב מיזורי במלחמת העולם השנייה, וכשהשתחרר עבד בחברת מזון. סבא מהצד השני, איטלקי מסיציליה, לחם בצד השני, נפל בשבי הבריטי ונכלא בישראל. אחרי שהשתחרר פגש את סבתא, שהגיעה ממשפחה חרדית בפולין ועלתה לארץ לפני המלחמה כחלוצה במסגרת השומר הצעיר. אבא גדל בברוקלין, אבל מאז ומתמיד הזהות היהודית שלו הייתה חזקה, והוא החליט שהוא רוצה לחיות בישראל. בגיל 20 הוא הגיע כמתנדב לקיבוץ הזורע. באולפן ללימוד עברית פגש את אמא שלימדה שם. הם התאהבו, התחתנו והתיישבו בקריית אתא. אבא עסק במחשבים והיה כתב טכני באלביט, תיעד ותיאר תהליכים, כשעולם ההייטק עוד היה בחיתוליו. אמא הייתה מורה ובהמשך ניהלה בית ספר.
ילדות: קריית אתא, בבית מעורב ומעורר שיח. אבא היה פונה אלינו באנגלית והכריח אותנו לקרוא ספרים באנגלית, ובדיעבד זה השתלם. שיחקתי כדורעף באופן מקצועני, הייתי בנבחרת הנוער של ישראל, זכינו במדליית כסף באליפות העולם לבתי ספר. למדתי במגמה ריאלית, פיזיקה, מתמטיקה, וחלמתי לעסוק בשילוב שבין עסקים במשרד ועבודה בשטח.
כדורעף: התאמנו 5-4 פעמים בשבוע. רציתי להתגייס כספורטאי מצטיין, וכשזה לא התאפשר, מצאתי את עצמי כאחראי על מדור קד"צ נהיגה, והמשכתי לשחק תוך כדי. כשהשתחררתי פנו אליי מקומות עבודה שרצו להעסיק ספורטאים עם הצעות מדהימות, ובחרתי בחברת חשמל. המשכתי לשחק כמקצוען על משכורת כשעברתי לת"א, תוך כדי לימודי מנהל עסקים במכללה למנהל בראשל"צ. בשלב מסוים ירדתי מהליגה הלאומית לארצית ופרשתי בסביבות גיל 30.
קריירה: התחלתי לעבוד באופיס דיפו כסגן מנהל חנות, והוקסמתי מהאמריקניזציה של התהליך ומדיניות ההחזר המלא על קנייה, שלא הייתה נהוגה אז בישראל. אחרי שנה עברתי להיות תקציבאי בסניף התל אביבי של משרד פרסום קטן מחיפה, ניהלתי את התקציבים של סולל בונה ואנגלו סכסון ואחרי שנתיים, כשהתחתנתי, הבנתי שאני רוצה לשנות כיוון.
אביטל: אשתי למדה תזונה במכון ויצמן והיום היא דיאטנית קלינית בבית החולים מאיר ובקליניקה הפרטית.
ברינקס: חברת ניהול הסיכונים הפיזיים הגדולה בעולם. אנחנו מציעים ללקוחות לקחת עלינו את האופרציה של עמילות מכס, שינוע, אחסון ואבטחה של דברי ערך בתחום הבינלאומי והמקומי, שינוע ועוד. חבר שעבד בברינקס ניסה לעניין אותי כמה פעמים במשרה בחברה, אבל הייתי בטוח שאני תותח שעובד במשרד פרסום, ומה לי ולחברה עם הרכבים המשוריינים. אבל כשהוא סיפר שהתפנתה משרה בהונג קונג והבנו שבישראל לא נוכל להתקדם כלכלית, הלכנו על זה.
עולם: ניהלתי את מערך התפעול בשדה התעופה, כשלא ידעתי שום דבר על ברינקס ועל שילוח בינלאומי, תקופת הסתגלות לא פשוטה. אחרי שנתיים הפכתי למומחה באופרציה של שדה התעופה. משם הציעו לי לעבור ליפן. אחרי שכבר היינו ארוזים לעבור לשם, קיבלתי טלפון ממנהל החטיבה הבינלאומית שביקש ממני לשנות את היעד לאל.איי כמנהל המכירות בחוף המערבי. קודמתי לתפקיד סגן נשיא באמריקה הלטינית, עברנו למיאמי ומשם טסתי למקסיקו, ברזיל, ארגנטינה וצ'ילה. אשתי עשתה לנו בית בכל מקום בעולם.
ישראל: אחרי שש שנים, כשנפתחה ההזדמנות להיות סגן נשיא החטיבה הבינלאומית באירופה, ביקשתי לעשות את זה מישראל, וב-2011 חזרנו לארץ. בינואר 20', החליטו לעשות רה־ארגון בישראל והציעו לי לנהל את הסניף כאן.
קורונה: כשסיימתי את החפיפה התחילה המגפה. לא נלחצתי, כי מיד אחרי שעברנו לארה"ב פרץ משבר 2008, ושם עברתי את טבילת האש האמיתית. הריטייל נעצר לגמרי, חוץ מהפארם והמזון, שם הייתה עבודה יפה. ב-14 במרץ, כשנתניהו אמר, "יהיה אוכל בסופרמרקטים והכספומטים יהיו מלאים", התחילה היסטריה. ב-15 במרץ נמשך הכי הרבה כסף מזומן בישראל אי פעם. ראשי בנק ישראל והפיקוח על הבנקים היו בהיסטריה. הבנתי עד כמה האנשים למעלה לא מבינים מה קורה. אם הציבור רץ להוציא כסף ואין כסף בכספומטים, זה עלול להביא לסחרור. היו לנו כמה ימים מטורפים מאחורי הקלעים.
פנאי: מוריד הילוך, שומר על כושר, שומע מוזיקה ונמצא עם חברים.
תפיסת עתיד: ממשיך בברינקס. בכל תפקיד שעשיתי התחלתי מחדש ועכשיו זה הזמן לקחת עליי עוד אחריות בחברה. ישראל היא סוג של מעבדה בחברה, בגלל היותה קטנה, חדשנית ופתוחה לחידושים ויוזמות.