הפגנה נגד יוקר המחיה, אוגוסט 2011, תל אביב / צילום: Associated Press, Ariel Schalit
"יצאת עם רכוש רב", אמר לי יו"ר ועדת הכלכלה לפני מספר חודשים, אחרי שהסכים לקבל כמעט את כל התיקונים שהצעתי בשם עמותת "רווח נקי" לתקנות נגד שכחת ילדים ברכב, במסגרת פרויקט שבו אנחנו בוחנים ומדרגים כל תהליך רגולציה ממשלתי.
אומנם קיווינו שהרגולציה הגרועה המדוברת - שמשמעותה "מס הורים" בגובה מאות שקלים למשפחה - תבוטל לחלוטין, ואנו אף ממשיכים בימים אלה לפעול לביטולה; אבל זו דוגמא אחת מני רבות למידת ההשפעה של ארגוני המגזר האזרחי על בית המחוקקים בנושאים שהם כלכליים חברתיים, השפעה שניצניה החלו עם המחאה החברתית והולכים ומתעצמים עם השנים.
כשפרצה המחאה החברתית, עמדתי בראש המחלקה הכלכלית בתנועה לאיכות השלטון, והמאבק המרכזי שהובלנו היה המלחמה בריכוזיות. באותה עת היה נדמה שאנחנו הולכים להפסיד בקרב.
הטייקונים ניסו לשלוט גם על המחאה
בעקבות פרסום בנק ישראל על הסכנות שבריכוז ההון בידי מספר כל-כך מצומצם של משפחות, דרשנו שתוקם ועדה לבדיקת הריכוזיות במשק. במקביל, התנהל בעיתונות הכלכלית קמפיין מתוזמר ומתוקשר שהכחיש את עצם קיום הבעיה. "פופוליזם הריכוזיות" היה הקו אותו הוביל בזמנו גלובס בשליטת אליעזר פישמן; "מי יחליף את הטייקונים", קרא עיתון "מעריב" שבעליו היה נוחי דנקנר, ולא התבייש לומר שהמלחמה בריכוזיות היא מלחמה מיותרת בטחנות רוח אשר מבזבזת זמן ציבורי יקר; "מותר לבעל המאה להיות בעל הדעה", קרא עיתון "ידיעות אחרונות" בבעלות ארנון (נוני) מוזס.
משפחות ההון צחצחו חרבות ופעלו בכל דרך אפשרית לטרפד כל מהלך שיזמנו. המצב נראה מייאש. שבעה מתוך עשרה חברי הועדה הבין-משרדית שהוקמה לצמצום הריכוזיות, פרשו או סיימו תפקידם. היה נראה שאף עובד ציבור אינו רוצה להיקשר למאבק שעלול לטרפד את המשך עתידו המקצועי במגזר הפרטי.
ההופעה הראשונה שלי בפני הוועדה הייתה לא פחות ממתסכלת. הרגשתי שדבר ממה שאמרתי לא התקבל על ליבם של חברי הועדה.
המלצות הביניים גם הן לא בישרו טובות. במקום עיסוק בשורש הבעיה וחתירה לשינויים מבניים, כמו פירוק הפירמידות העסקיות והפרדת נכסים ריאליים מפיננסיים, ההמלצות התמקדו בשינויים קוסמטיים בכללי הממשל התאגידי.
אבל אז, כאילו משום מקום, הגיעה המחאה החברתית, וסדר היום השתנה באחת מסדר יום ביטחוני לסדר יום חברתי כלכלי. לפתע הנושאים הכלכליים כבר לא היו רק מנת חלקם של מומחים או יודעי סוד - גם אנשים מן היישוב התחילו להתעניין בהם והחלו לראות את הפגמים המבניים במשק.
בשלבים הראשונים של המחאה, הייתי בטוחה שהנה תחלחל ההבנה שהסיבה ליוקר המחיה היא הריכוזיות במשק. שהציבור יבין שיש מי ששולט בנו באמצעות הכסף שלנו, ושהפרמידות יפות במצרים, אבל לאזרחי מדינת ישראל הן מביאות רק נזק וצריך לפרקן.
אך האופטימיות הייתה מעט מוקדמת. בדיעבד התברר לנו כי גם על המחאה החברתית ניסו הטייקונים לשלוט, ושברקע התרקם דיל: הבטחה לכיסוי תקשורתי נדיב של המחאה, בתנאי שהריכוזיות היא לא חלק מהסיפור.
אבל לאט-לאט הצליח השינוי התודעתי לחלחל, ומה שהיה נדמה כבלתי אפשרי זמן קצת לפני כן - הפך למציאות. המחאה נתנה לוועדת הריכוזיות רוח גבית, שאפשרה להפוך את המלצות הביניים הרכות שלה להמלצות מבניות אמיצות.
חברי הכנסת שלחמו לקידום חוק הריכוזיות הגיעו מכל קצוות הקשת הפוליטית, מהקואליציה ומהאופוזיציה. הצעת החוק העניקה לחברי הכנסת הזדמנות להראות שהם קשובים לציבור שהשמיע את קול זעקתו במחאה, והתוצאה הייתה הרבה יותר טובה מהמצופה - החוק שהתקבל היה מחמיר אף יותר מהמלצות הוועדה שהשתקפו בהצעת החוק המקורית.
חוק הריכוזיות היה המאבק הראשון הכלכלי הגדול שהייתה בו דומיננטיות רבה לחברה האזרחית - הסנונית שבישרה את בוא האביב. אחריו באו רפורמות רבות שניסו לשפר את מצבו של האזרח הקטן מול המערכת הריכוזית בתחומים שונים.
המחאה הולידה לא מעט ארגונים אזרחיים ששמו את סדר היום הכלכלי-חברתי בראש מעיניהם. בעיניי, תפקידה של החברה האזרחית התעצב בזמן המחאה, מתוך ההבנה שהכלכלה היא מה שמשפיע על חיי היום-יום שלנו יותר מכל דבר אחר.
אז איך עשור אחרי המחאה, ועדיין מחירי הדיור גבוהים, ויוקר המחיה בלתי נסבל? האם המחאה הועילה במשהו? התשובה לכך כמובן מורכבת. ראשית צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה: נושאים רבים כן טופלו וסייעו לציבור להוציא הרבה פחות כסף מהכיס. כך, למשל, קודמו בנחישות הרפורמה הבנקאית, רפורמת הסלולר ורפורמת השמיים הפתוחים.
ובאשר לכל מה שיש עדיין לטפל - ובהחלט יש - המחאה החברתית סייעה להבנה שהציבור זקוק לארגוני חברה אזרחית חזקים, כדי להזכיר לפוליטיקאים לעבוד לטובת הציבור ולוודא שהם עושים זאת כמו שצריך. האמינו לי - תרומה לכל ארגון כזה, איש-איש על-פי טעמו ורצונו, זו ההשקעה עם התשואה הטובה ביותר שקיימת היום בשוק.
הכותבת היא מייסדת ומנכ"לית עמותת רווח נקי, הפועלת לייעול המגזר הציבורי, באמצעות קידום תחרות שקיפות ורגולציה חכמה