סופטבנק / צילום: Shutterstock
לפני שלושים שנה הוקמו בישראל קרנות ההון סיכון הראשונות - פיטנגו, ויולה ו-JVP - שהשקיעו סכומים קטנים בחברות סטארט אפ ישראליות; אחר כך היו אלה הקרנות האמריקאיות שהצטרפו בשלבי הרעיון או סבב הגיוס הראשון - סקויה וגריילוק (שאינן פעילות כבר בישראל), אליהן הצטרפו מאוחר יותר מותגי השקעות אמריקאים גדולים המשקיעים בשלבים היותר מאוחרים: בסמר, בטארי ולייטספיד.
● חשיפת גלובס: התחנה החדשה של ראש המוסד היוצא יוסי כהן - ינהל את פעילות סופטבנק בישראל
במקביל, צמח בישראל מעמד חדש של קרנות צמיחה ישראליות: קומרה ו-IGP של חיים שני ומשה ליכטמן, משקיעים המתמחים במתן צ׳קים שמנים יותר - לעיתים גם לפי שווי גבוה יותר - עבור חברות בשלבים המאוחרים יותר, כגון סבב גיוס שלישי או רביעי.
הנעשה בחודשים האחרונים הוא טקס החניכה הפותח את עשור הבגרות של החברות הישראליות: קרנות ענק דוגמת סופטבנק ובלאקסטון (וקרן אינסייט המשקיעה בינתיים מבחוץ) רושמות צ׳קים של עשרות עד מאות מיליוני דולרים עבור חברות בעלות שווי שמתחיל מ-200 מיליון דולר וצפונה. לא מדובר בפרייבט אקוויטי ולא בשיקום חברות - אלא בהצטרפות לחברות בנסיקה בדרכן היחסית בטוחה להצלחה בינלאומית.
שלב נוסף בדרך לבגרות? בהחלט. אבל יש בהחלט עוד לאן לשאוף. עידן הקורונה מסמל יותר מכל את הנהירה של ההון הישן אל הטכנולוגיה. המשקיעים המוגבלים בבלאקסטון וסופטבנק מייצגים במידה רבה ״כסף ישן״: הון שמקורו מענף הבנקאות וההשקעות, נדל״ן, נפט, מסחר וכו׳. זו הסיבה שקרנות גדולות שכאלה נוצרו במדינות כמו יפן, בריטניה או ארה״ב. לא ירחק היום שבו ההון המתאים ליצירת בנק השקעות גדול יתקיים גם בישראל. אם בעבר דיברנו על ״הנוקיה הישראלית״, אולי גם הגיע הזמן לדבר על ה״סופטבנק הישראלית״.