השופט יצחק עמית / צילום: כדיה לוי
תקנות סדר הדין האזרחי החדשות נכנסו לתוקף בתחילת ינואר 2021 והוגדרו כמהפכה של ממש בדרך ניהול ההליכים המשפטיים האזרחיים של ישראל, לאחר עשרות שנות קיפאון בתחום.
אחד השינויים המשמעותיים והחשובים בתקנות עסק בנושא פסיקת ההוצאות. בשונה מהתקנות הקודמות שלפיהן בית המשפט רשאי היה להחליט אם לחייב בהוצאות אם לאו, הרי שבתקנות אלה נקבע כי הכלל יהיה של חיוב בהוצאות בתום הדיון, והחריג הוא אי-חיוב בהוצאות מטעמים מיוחדים, זאת במטרה ליצור ודאות בפסיקת הוצאות.
תקנה 153(ד) אף מבהירה כי מחובתו של בית המשפט לנמק ולפרט את השיקולים שהנחו אותו בקביעת שיעור ההוצאות. הכלי האפקטיבי היחיד של בית המשפט למנוע ערעורי סרק הוא פסיקת הוצאות נגד מגיש הערעור.
כדי להבטיח שימוש מושכל בהגשת בקשות, נקבע בתקנה 53 כי מיד בתום כל דיון בבקשה יחליט בית המשפט אם לחייב ואת מי מבעלי הדין בהוצאות הבקשה, זאת במנותק מתוצאת ההליך העיקרי, אלא אם כן מצא כי קיימים טעמים מיוחדים שלא לחייב בהוצאות כאמור.
תקנה זו נועדה לשנות את הנוהג הקיים שלפיו בחלק גדול מהמקרים בקשות מוכרעות מבלי שבית המשפט פסק הוצאות בגינן, דבר שמסב נזק למי שבקשתו מוצדקת ואף אינו מהווה חסם בפני הגשת בקשות סרק באופן שפוגע במשאב השיפוטי המוגבל ממילא.
בדיקת גלובס מגלה כי תקנות לחוד ומציאות לחוד. אפילו שופטי בית המשפט העליון, שאמור להתוות את הדרך לערכאות שמתחתיו, מזלזלים בתקנות ואינם מיישמים אותן חרף היותן מחייבות. האבסורד זועק במיוחד כאשר בוחנים את פסיקת השופט יצחק עמית, ששימש כיו"ר הוועדה לבחינת תקנות סדר הדין האזרחי ודחף ליישומן חרף התנגדות לשכת עורכי הדין.
בשטח: בלי לקבוע הוצאות ואף בלי לנמק
לפני שניגש לדוגמאות, צריך להסביר כי התקנות החדשות חלות לעניין זה על רק הליכים שנפתחו לאחר ינואר 2021. עכשיו ניגש לדוגמאות: הערעור האזרחי הראשון שהוגש לעליון ונדון על-פי התקנות החדשות היה הערעור שהגיש יו"ר מפלגת העבודה דאז עמיר פרץ נגד ח"כ מרב מיכאלי בנוגע לפריימריז של המפלגה. בית המשפט העליון קיים דיון, כאשר בפתחו הוא הזכיר לצדדים כי התיק מתנהל על-פי התקנות החדשות, על כל המשתמע מכך. אלא שבסופו המליצו השופטים לפרץ למשוך את הערעור. פסק הדין קבע כי "הערעור נדחה - אין צו להוצאות" ללא כל נימוק, בניגוד לתקנות ובניגוד להכרזת השופטים.
במקרה אחר, קבוצת ידיעות תקשורת הגישה בקשת רשות ערעור לבית המשפט העליון. השופט עוזי פוגלמן דחה בשבוע שעבר את הבקשה וכתב: "מצאתי כי אין מקום למתן רשות ערעור, זאת בצד העמדת דברים על מכונם במישור הכללי. כפוף להערות במישור הכללי, הבקשה נדחית אפוא. אין צו להוצאות". הרי שלא פסק הוצאות, וכל שכן לא טרח לנמק את שיקוליו בנוגע לפסיקת ההוצאות, זאת למרות שהצד השני נאלץ להגיב ולהוציא הוצאות בגין כך.
עיון בפסיקות נשיאת בית המשפט העליון אסתר חיות מלמד כי גם היא לא מקפידה על התקנות הנוגעות להוצאות. כך לדוגמה דחתה ערעור בתיק אזרחי שעסק בבקשת פסלות שופט. לאחר שהתבקשה תגובת הצד השני, הנשיאה חיות דחתה באריכות את הערעור, אך סיימה כי "אין צו להוצאות". מדוע ולמה? אין נימוק.
בתיק שני, שעסק בבקשה לקיום דיון נוסף בערעור אזרחי, קיבלה הנשיאה חיות את תגובת המשיבה. לאחר מכן דחתה את הבקשה ללא נימוק. "הבקשה נדחית. בנסיבות העניין, אין צו להוצאות".
גם בתיק בו כן פסקה הנשיאה חיות הוצאות בגין ערעור שנדחה, היא כתבה כי "המערער יישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 שקל", אך לא נימקה כפי שמחייבות התקנות.
בתיק אזרחי אחר הצליחו הצדדים בשבוע שעבר להגיע להסכמות של משיכת הערעורים ההדדיים שלהם, לאחר שהשופטים דחקו בהם לעשות זאת. פסק הדין החזיק שתי שורות: "בהמלצת בית המשפט, הודיעו באי-כוח הצדדים כי מרשיהם אינם עומדים על הערעורים. אשר על כן, הערעורים נדחים. אין צו להוצאות". אחד מחברי ההרכב היה השופט יצחק עמית.
בפסק דין נוסף מהשבוע שעבר, בהרכב של השופטים יצחק עמית, נעם סולברג ודפנה ברק-ארז, נכתב כי "החלטנו לדון בבקשה בערעור, לקבל את הערעור, לבטל את פסק הדין ולהורות על דיון מחדש בערעור בבית המשפט המחוזי בנצרת, וזאת בפני הרכב אחר". סוגיית ההוצאות אפילו לא הוזכרה בפסק הדין.
התנהלות עקבית של השופט עמית
כאמור, התנהלות השופט עמית בעניין זה עקבית לחלוטין. הנה דוגמה בולטת וקיצונית: בערעור שהגיש מכון ויצמן נגד פקיד השומה, התקיים דיון קדם-משפט אצל השופט עמית. ממש בפתח הדיון אמר השופט עמית לעורכי הדין שייצגו את מכון ויצמן: "אני חייב לומר, פשוט גאונים, אני באמת חושב, הצלחתם לקחת טענה ולכתוב עליה 20 עמודים, טענה שאין בה כלום. איזה ערעור?!".
בהמשך אמר עמית כי הוא לא רואה סיכוי לערעור, והמליץ למכון ויצמן למשוך את הערעור, ואם לא ימשכו, "יחולו על זה התקנות החדשות". המכון אכן קיבל את המלצת השופט עמית למשוך את הערעור, וניתן פסק דין הדוחה את הערעור ללא צו להוצאות וללא נימוק. שוב - בניגוד לתקנות סדר הדין האזרחי.
בתיק אחר, חברת ביטוח חקלאי הגישה בקשת רשות ערעור על פסיקת בית המשפט המחוזי, לפיה החלפת גלגל שהובילה לפציעה נחשבת "מאורע" על-פי חוק פיצוי לנפגעי תאונת דרכים. השופט עמית דחה את הבקשה וכתב: "לא מצאתי כי יש הצדקה לדון בבקשה ב'גלגול שלישי' ולהתערב במסקנתו של בית המשפט המחוזי, שלפיה ההתרחשות מושא המקרה דנן נחשבת ל'מאורע' כמשמעותו בחוק הפיצויים. אי לכך, הבקשה נדחית". השופט עמית הוסיף כי "משלא התבקשה תגובה, לא ייעשה צו להוצאות".
בתיק אחר, שעסק בערעורים הדדיים הנסבים על גובה הפיצוי שנפסק בתביעה לפי חוק פיצויים לנפגעי תאונות דרכים, השופט עמית כתב כי מצא "כי דין ערעורו של המערער להתקבל חלקית, ואילו דין ערעור המשיבה להידחות". ומה לגבי ההוצאות? כך סיים השופט עמית את פסק דינו: "אין צו להוצאות בערכאה זו".
כאשר קבוצת כנרת הגישה בקשה למתן סעד זמני עד להכרעה בערעור, השופט עמית ביקש את תגובת רשות מקרקעי ישראל. לאחר מכן כתב: "הגעתי לכלל מסקנה כי דין הבקשה להתקבל". השופט עמית לא פסק הוצאות לטובת קבוצת כנרת, תוך שנימק זאת כך: "בנסיבות העניין, ולנוכח התנהלות המבקשות שעל פניה אינה חפה מקשיים, אין צו להוצאות".
בפסק דין שעסק בערעור אזרחי על פסיקת בית המשפט המחוזי בחיפה, כתב השופט עמית: "אני מחייב את המשיבה 3 לשלם למערער 6,000 שקל. אין צו להוצאות". מדוע אין צו להוצאות? לא הוסבר.
בתיק אחר, בו השופט עמית כן פסק הוצאות בגין בקשה שנדחתה לעיכוב ביצוע פסק דין של בית המשפט המחוזי, נכתב כך: "הבקשה לעיכוב ביצוע נדחית. צו הארעי שניתן ביום 2.5.2021 - בטל. המבקשת תישא בהוצאות המשיבה בסך 5,000 שקל". שוב - ללא כל נימוק. בהחלטה דומה מאפריל 2021, בה נדחתה בקשה לעיכוב ביצוע נדחית, כתב השופט עמית: "המבקשת תישא בהוצאות המשיב בסך 5,000 שקל". שוב - ללא כל נימוק.
בערעור אזרחי אחר כתב השופט עמית: "הגיע העת לשים קץ לניסיונות המערער להטריד את הערכאות השונות בטענות שאינן מבוססות ולאפשר לפרויקט לצאת אל הפועל ללא עיכובים נוספים". חרף זאת לא נפסקו הוצאות לטובת אוצר המדינה. הנימוק של השופט עמית לאי-פסיקת ההוצאות היה "לפנים משורת הדין".
בתיק נוסף בו נדחתה הבקשה, כתב השופט עמית כי "בנסיבות העניין, ולפנים משורת הדין, לא ייעשה צו להוצאות". האם זהו הנימוק המיוחד עליו דיברו התקנות? לא סביר.
הרשות השופטת: "התקנות החדשות בשלבי הטמעה"
לפני שבוע התקיימו שמונה ערעורים בהליכים אזרחיים ופליליים בבית המשפט העליון בפני הרכב בראשות השופט פוגלמן. השופטים המליצו לכל שמונת המערערים למשוך את הערעורים שלהם. שבעה אכן עשו זאת, והשמיני סירב. מיד לאחר מכן ניתנו שבעה פסקי דין קצרצרים בהם נכתב כי המערער החליט לחזור בו מהערעור. בכל הערעורים האזרחיים לא נפסקו הוצאות לטובת הצד השני, ללא נימוק, גם כאשר הוא דרש זאת וטען כי לא ייתכן שהוא ייצא בחיסרון כיס מול ערעור סרק.
הרשות השופטת מסרה בעניין זה: "החלטות בית המשפט מתקבלות בכל ערעור לגופו, כאשר אין כל תלות בין ההכרעה בערעור האחד להכרעה בערעור שנידון לאחריו. רצף כזה או אחר של החלטות קבלה או דחייה ביום דיונים נתון אין לו כל משמעות. בית המשפט ממליץ לעתים לצדדים על משיכת ערעור או על קבלתו בהתאם לדרך בה הוא רואה את התיק. לצדדים שמורה הזכות להיענות או לדחות את ההמלצה לפי שיקול-דעתם. חזרת מערער מערעורו טרם מתן החלטה היא שיקול רלוונטי בקביעת גובה ההוצאות".
בנוגע לסוגיית פסיקת ההוצאות בבית המשפט העליון לאור התקנות החדשות, נמסר מהרשות השופטת כך: "הכלל הנוהג בעניין פסיקת הוצאות הוא כי בית המשפט איננו חייב לפרט בהחלטתו את כל מערך השיקולים אשר הנחה אותו בפסיקת ההוצאות לחובת צד להליך שעמדתו נדחתה. זאת, שכן השיקולים לעניין פסיקת הוצאות ברורים בעיקרם: ככלל' בתי המשפט פוסקים הוצאות לחובת הצד המפסיד בהליך כעניין שבשגרה לאחר בחינת מכלול השיקולים הצריכים לעניין.
"עם זאת, ככל שההוצאות שנפסקו הן על פני הדברים חורגות מן ההוצאות הרגילות בנסיבות העניין, נקבע כי ראוי שהטעם לפסיקתן יבואר לצדדים, ולו בתמצית. תקנות סדר הדין האזרחי נמצאות בשלבי הטמעה ופיתוח פסיקתי. השאלה האם התקנות החדשות הובילו לשינוי הכלל שנזכר לעיל, ואם כן באיזה אופן, היא שאלה נכבדה שיש לה פנים לכאן ולכאן, והיא מצויה כעת בדיונים בוועדה העוסקת בנושא בראשות כבוד השופט עמית. ברי כי לאחר קבלת החלטה בוועדה, הדברים יוטמעו על-ידי כלל השופטים".
לבסוף נמסר כי "לגופם של ההליכים שנדונו על-ידי כבוד הנשיאה והשופט עמית ונזכרו בכתבה, השיקולים לפסיקת ההוצאות או אי-פסיקתן עולים מתוך ההחלטות בהליכים".