לאורך השנים פגשתי אנשים שמתנהלים בעולם העובדה בחוסר אחריות משווע, עד כדי סכנה לכושר הפרנסה. כשמדובר במי שכבר מתחילים לשלם את מחיר ההחלטות השגויות, למשל קושי גדול למצוא עבודה איכותית התואמת את כישוריהם, בדרך כלל מספיקה הבהרה מנומקת של המצב והסיכונים הכבדים הכרוכים בו כדי שהם יתחילו לשנות את התנהלות הקריירה.
אין זמן לתהליכים ארוכים
לעומתם, ישנם מי שרמת ההכחשה שלהם היא כה גבוהה שלא משנה מה גובה המחירים שהם כבר משלמים, הם ממשיכים להתעלם. הבעיה העיקרית במצבים הללו שכבר אין זמן לתהליכים ארוכים. ברוב המקרים כל יום שעובר מעצים את הנטל על תדמיתם המקצועית ומרחיק אותם מהסיכוי למצוא עבודה סבירה, חלקם אף מתקשים להתפרנס בכבוד כבר שנים.
במצבי הקיצון הללו כמעט ואין דרך להעיר אותם, אלא באמצעות מה שאני מכנה "טיפול בהלם". שתי דוגמאות מהשנים האחרונות של שני מנהלים מהמוכשרים שפגשתי, שכל אחד מהם חי סיפור לא מציאותי שבנה לעצמו, ומעך את הקריירה.
הראשונה, מנהלת שלא מצליחה לשרוד בשום מקום עבודה. בזכות השכלה משובחת ויכולות יוצאות דופן הצליחה להתקבל לארגונים המובילים במשק, אבל פוטרה די מהר, בעיקר בגלל סביבת עבודה רעילה שיצרה, שתודלקה על ידי ציפיות בלתי ריאליות לקידום, לשכר וכו'. אוסף הקדנציות הקצרות והשם הבעייתי שיצרה לעצמה הפכו מעמסה על ערך המותג שלה והיא התקשתה למצוא עבודה איכותית. בהיותה המפרנסת העיקרית נאלצה להתפרנס כקבלנית משנה במספר פרויקטים, אבל גם שם לא הבינה את מקומה בכוח והמשיכה להסתכסך עם כולם.
הבעיה איננה בשוק העבודה
מבחינתה הבעיה היא בשוק העבודה, במעסיקים שלא מעריכים אותה מספיק, שלא משלמים לה מספיק, שלא מקדמים אותה מספיק מהר, שמעדיפים על פניה אנשים פחות מוכשרים, ובקיצור - לא מספיק. כמובן שהמציאות היתה שונה. היא עבדה בחברות גדולות בהן תהליכי הקידום איטיים יחסית, כל מי שקודם לפניה היה ותיק ומנוסה ממנה ולא בהכרח פחות מוכשר, והשכר שלה היה מעל הממוצע במקצוע שלה.
החלטתי לקחת סיכון ולשקף באופן הבוטה ביותר את המציאות. זה לא היה פשוט, אבל לזכותה יאמר שאחרי ההלם הראשוני היא נאותה להקשיב. היא הסכימה לקבל ביקורת מאוד קשה על ההתנהלות הבינאישית שלה, הבינה שתפיסת העולם שלה מעוותת, שהציפיות שלה מעולם העבודה בלתי מציאותיות, והסכימה להמלצה להתפשר על תפקיד בארגון פחות נוצץ ובמגזר תעסוקתי סובלני יותר להתנהלות שלה בעבודה. התוצאה הפתיעה אפילו אותי. היא עובדת שם כבר למעלה מ-4 שנים, מצליחה מאוד, ועושה רושם שהיא תמשיך להתקדם שם לשביעות רצונה.
הדוגמה השנייה עוד יותר קיצונית, חבר קרוב, בחור עם שני תארים בהצטיינות מאוניברסיטת תל-אביב שאיכשהו הצליח להגיע למצב שהוא בקושי מתפרנס. גם הוא התחיל את הקריירה בחברות איכותיות אבל לא שרד בהן לאורך זמן, בעיקר בגלל ביקורתיות בלתי פוסקת כלפי הממונים, הקולגות, הלקוחות, ובעצם כלפי כל דרך ההתנהלות של החברה. אחרי כל ראיון עבודה הוא היה מסביר לי למה התפקיד לא מתאים לו ("החברה לא מספיק טובה, האנשים לא לרמה שלנו, התפקיד קטן עליו....."), עד שיום אחד, בדרכו חזרה מראיון, התקשר ואמר שהמשרה לא נראית לו בגלל המרחק והפקקים.
להקשיב היטב לרמזים
פתאום שמעתי את עצמי יורה "תגיד, איך אתה לא מתבייש? תתחיל כבר לפרנס את הילדים שלך. אתה עוד מעט בן 50, אשתך עובדת בפרך, בקושי מצליחה לפרנס אתכם, ואתה ממשיך עם הסרט שלך. תעבוד בכל עבודה, לא משנה איזו, איפה וכמה משלמים". הוא נחנק, לא אמר יותר מידי, גם לא כשהתנצלתי על ההתקפה.
נזכרתי בסיפור הזה כי השבוע הוא חוגג 10 שנים בחברה, ולכבודו כתבתי את הטור.
האם המסקנה היא שטיפול בהלם זו השיטה המומלצת במקרים הללו? תלוי.
קודם כל, ישנם אלה ששום דבר לא יזיז אותם, בפרט אם הסביבה מאפשרת את זה, למשל באמצעות גב כלכלי. שנית, את אלה שבכל זאת אפשר להעיר, לרוב אין בנמצא מי שיכולים להשפיע עליהם וגם יסכימו לקחת סיכון.
לבני משפחה מאוד לא מומלץ לקחת על עצמם את התפקיד הזה, מה גם שקרוב לוודאי שלא יקשיבו להם, מטפלים ויועצים בוודאי שלא יעשו זאת, זה לא משתלם כלכלית, מה שמשאיר אותנו בעיקר עם חברים קרובים, שרובם לא מוכנים להסתכן, ואולי בצדק.
לכן, ההמלצה היא להקשיב גם לפידבקים מאד מרומזים שהסביבה הקרובה נותנת לכם, יתכן שתמצאו שם זהב, שיעזור לכם להציל את הקריירה. בהצלחה
הכותבת היא מומחית לשוק העבודה