מיצג של הטבעות האולימפיות, בטוקיו / צילום: Reuters, KIM KYUNG-HOON
ב-1896 כשהחלום האולימפי נולד מחדש עם משחקי אתונה אפשר היה להבין את ההיגיון. זה היה כמעט צורך. העולם המודרני היה אז אחר, האולימפיאדה באמת הייתה אירוע רב-משמעות, האירוע הגלובלי היחיד, שמאחד את העולם, שעוצר בכוחו מדון בין מדינות ומחבר בין מנהיגים. הפופולריות רכבה על ההיסטוריה של יוון העתיקה אבל גם על ואקום - פיפ"א הצליחה לייצר את טורניר גביע העולם הפופולרי שלה רק ארבעה עשורים מאוחר יותר.
כשמסתכלים היום על משחקי טוקיו שנפתחים רשמית ביום שישי וההתעקשות להביא 11,500 ספורטאים כדי לשחק מול יציעים ריקים, חלקם בענפים שנפגוש שוב רק בעוד ארבע שנים, אפשר לתהות האם בכלל הצורך הזה עוד קיים. ואם כן, עבור מי (חוץ מהוועד האולימפי הבינלאומי כמובן).
● קרן אור מארץ השמש העולה: אנחנו זקוקים לאולימפיאדה הזו | דעה
● היעדר באזז ונתוני רייטינג השפיעו על מחירי הפרסום
ההימור של המארחת
טוקיו זכתה באירוח המשחקים ב-2013. המנגנון של בחירת המארחת זמן רב לפני נועד להבטיח מספיק זמן לעיר על מנת להתכונן, לבנות מתקנים, לשדרג תשתיות, להתארגן על ספונסרים, למכור כרטיסים, להכין את העיר לבום תיירותי ולקוות שהזמן יאפשר למצוא מספיק מקורות הכנסה שיכסו את העלות המטורפת. המנגנון הזה נועד כדי לענות על הציפיות של הוועד האולימפי לייצר משחקים לא פחות מגרנדיוזיים.
לאורך השנים התברר כי ההיערכות המוקדמת מדי היא לא בהכרח יתרון. טוקיו היא עיר מסודרת עם תשתיות, ולא צריכה למשל את זמן ההתארגנות שהיו צריכות ריו דה ז'ניירו, אתונה או בייג'ינג. בכל מקרה, חלק מהערים המארחות מרחו את הזמן, הכסף הגדול שכרוך בבניית תשתיות מצא דרכו לשחיתויות, לדריסת זכויות אדם (בעיקר של פועלים) כדי לעמוד בדד-ליין, ותמיד תמיד העלויות בסופו של יום התבררו כרחוקות מאוד מההערכות הראשוניות. החשבון הוגש כמובן לתושבים - בין שרצו או לא רצו משחקים אולימפיים אצלם בבית.
גם במקום שנחשב מסודר כמו טוקיו התברר שאין קשר בין 2013 ל-2020. כשבירת יפן יצאה לדרך היא עשתה זאת עם תקציב רשמי מוכרז של 7.5 מיליארד דולר שהציגה לוועד האולימפי. היום היא עומדת רשמית על קצת מעל 15 מיליארד דולר. לפי דיווחים שונים, ב"לוס אנג'לס טיימס", וב"פייננשל טיימס" - המספרים האמיתיים עומדים על כ-26 מיליארד דולר.
מחקר של אוניברסיטת אוקספורד שבחן את המשחקים האולימפיים מראה שהפערים בין העלות המשוערת לבין התוצאה בפועל מוכפלים ומשולשים. ברנט פליווביארג, שכתב את המחקר אמר בראיון לאי-פי: "המשחקים האולימפיים מציעים את הסיכון הגדול ביותר שעיר יכולה לקחת על עצמה. הטרנד הזה לא יכול להימשך יותר. אף עיר לא תרצה לקחת על עצמה את זה יותר בגלל שזה כל כך יקר, ולסכן את עצמה בחובות שהיא לא תוכל לעמוד בהם".
המחקר מראה כי לפחות בכמה מהאירועים החריגה הייתה דרמטית. למשל, במשחקי מונטריאול ב-1976 החריגה הסתכמה ב-720% בכל הקשור לבניית תשתיות ספורט (לא כולל תשתיות תחבורה, מלונות וכו'). במשחקי ריו 2016 החריגה הסתכמה ב-352%. הממוצע של חריגה מהתקציב המוצהר של משחקי הקיץ מאז 1976 עומדת על 213%. משחקי החורף על 142% "בלבד".
הוועד האולימפי עצמו לא נוטל על עצמו סיכון משמעותי: לפי הדוחות הכספיים של הארגון, בשלושת המשחקים האולימפיים האחרונים - בייג'ינג, לונדון, ריו - התרומה שלו בכסף לעיר המארחת עמדה בממוצע על 1.3 מיליארד דולר.
משחקים בצל המגפה
ללא קשר לעלויות, את הבעיה של מרכיב הזמן רואים היום בטוקיו. מי ידע איך ייראה העולם בעוד שבע שנים. נגיף הקורונה דחה את המשחקים בשנה, וכאשר התקרבו לתאריך החדש, 23 ביולי 2021, התברר כי מצב התחלואה גרוע עוד יותר. מאחר שהרבה כסף נמצא על הכף, ההחלטה להוציא לדרך את המשחקים נעשית כעת בניגוד לרצון התושבים, ובניגוד גמור לכל היגיון - לפי סקר שנערך בימים האחרונים במספר מדינות בעולם, רק 22% מתושבי יפן חושבים כי יש לקיים את המשחקים. בוועד האולימפי? שם ממשיכים לשדר את אותו דיסקט: "המשחקים הבטוחים אי פעם", "משחקים של שלום", "חגיגה".
האמירות האלו מנותקות מהמציאות. 87 גורמים הקשורים למשחקים (ספורטאים, מאמנים, אנשי מדיה וכו') נדבקו נכון ליום חמישי, יומיים לפני תחילת המשחקים. חלק מהספורטאים לא יוכלו להתחרות בגלל שיחמיצו את הלו"ז שנקבע להם בגלל בידודים. והמשחקים עוד לא התחילו, וחלק מהמשתתפים עוד לא נחתו בעיר.
גם מי ששילם כסף גדול מוכן להבהיר מה הוא חושב על החגיגה של טוקיו. טויוטה, אחת מ-14 ספונסריות-העל של המשחקים, הודיעה כי לא תפרסם בטלוויזיה במהלך המשחקים. אליה הצטרפה גם יצרנית הצמיגים ברידג'סטון.
שלום ואחווה, וגם כסף
המטרה המוצהרת של המשחקים ושל הרוח האולימפית היא שלום, אחדות ואחווה בין העמים. אבל בואו נשים את הדברים על השולחן - המטרה היא לייצר כסף עבור הוועד האולימפי ולשמור על כוחו. לאורך השנים שמר לעצמו הוועד על מעמד כמעט מיתי בקרב מדינות. במובן מסוים הוא מחזיק בכוח רב יותר - ברצונו הוא מוציא "כרטיס צהוב", סוג של איום, לעיר המארחת. בכספו הוא מבטיח יצירת תשתיות לערים וקיצורי דרך כלכליים שלא יוכלו להגיע אליהם ללא המשחקים.
את הכוח הוא צבר בעיקר בזכות היותו זה שבוחר ומעניק את "אירוע הספורט הגדול בעולם" לעיר אחת מדי ארבע שנים. הוא גוף עשיר מאוד, כמעט בכל רגע נתון עם רזרבות של כמיליארד דולר בחשבון, ועם עתיד מובטח שנים קדימה - הסכמי הטלוויזיה שלו עם רשת NBC למשל, מקור ההכנסה המשמעותי ביותר שלו, חתומים עד שנת 2032 בהסכם כולל של 7.6 מיליארד דולר. ההסכם עם קוקה קולה שנחתם ל-12 שנים וירוץ עד 2032 מבטיח לוועד האולימפי 3 מיליארד דולר, והוא הסכם החסות הארוך בהיסטוריה של הספורט - החל במשחקי אמסטרדם ב-1928.
אבל במקביל לרצון של הוועד האולימפי לשמר את המשחקים כך הלך ופחתה התעניינות של ערים באירוח המשחקים. בשני העשורים האחרונים נאלצו ראשי ערים למשוך את המועמדות שלהם לארח אחרי שהתושבים המקומיים התנו קבלת החלטה כה משמעותית מבחינה כלכלית ב"משאל תושבים" והצביעו נגד.
הדמוקרטיה המוזרה הזו שבה נתקל הוועד האולימפי מצד הערים הובילה את המשחקים למדינות "נוחות" יותר ופחות דמוקרטיות.
האם יש צורך בזה היום? לא בטוח. העולם הוא גלובלי מזמן - ספורטאים נפגשים במהלך השנה דרך קבע בתחרויות, באליפויות עולם, בליגות, באליפויות יבשתיות, בתחרויות גרנד פרי. למפגש של "העולם כולו" במקום אחד לצורך יצירת שלום ואחווה כמו ב-1896 אין עוד משמעות, מלבד הצורך הכלכלי. וגם הצורך הזה כבר לא באמת קיים - ערים מכירות באחריות שלהן לספק לתושבים תשתיות טובות ומתקדמות גם ללא אירוח משחקים אולימפיים. לא צריך את הוועד האולימפי כדי לבנות עיר או לשפץ תחנות רכבת.
מנותקים מהצעירים
בטוקיו יתחרו ב-33 ענפי ספורט שונים. רחוק מאוד מהגרסה האולימפית הראשונה בעידן המודרני שיצאה לדרך עם תחרויות בתשעה ענפים. למעגל המשחקים בטוקיו יצטרפו טיפוס על קיר, גלישת גלים, קראטה וסקייטבורד. במשחקי פריז 2024 יצטרף לתוכנית האולימפית ברייקדאנס.
במשחקי החורף ב-1998 עשה הוועד האולימפי את הצעד הראשון המשמעותי בכיוון כאשר הכניס לתוכנית המשחקים את הסנואובורד, כדי לקרב את המשחקים לקהלים צעירים יותר. במשחקי 2024 שוקלים בוועד האולימפי לשלב eSports, "גיימרים", מתוך רצון להגדיל את הנוכחות של נוער בין צופי הטלוויזיה.
השינויים הללו נועדו לצורך פנייה לדור הצעיר - קשה לעניין צופים צעירים בתחרויות אתלטיקה או שחייה, ודאי בענפים כמו קליעה או חתירה בקיאק. וגם הניתוק מספורטאים בענפים האולימפיים במשך כמעט ארבע שנים מקשה על הזדהות עם הדמויות ועל יצירת דור חדש של צופים. לא צריך מבחן מסובך מדי כדי להבין את הסיטואציה של הניתוק הזה, גם עבור כל אחד שצופה במשחקים, מספיק שתנסו למנות שלושה-ארבעה ספורטאים שאמורים להתמודד בגמר ריצת ה-100 מטר - אולי האירוע הפופולרי והמרגש ביותר במשחקים.
הנתונים מראים כי המשחקים "מזדקנים": בארה"ב - השוק הגדול והחשוב ביותר מבחינת המשחקים האולימפיים בעקבות החוזה שנחתם עם NBC (7.75 מיליארד דולר ל-10 שנים, עד 2032) - הגיל החציוני שצפה במשחקי ריו דה ז'ניירו ב-2016 עמד על 52.4 שנים, לפי "אד אייג'". במשחקי סידני 2000 עמד הגיל החציוני של הצופים האמריקאים במשחקים על 45.5.
אם המגמה הזו תימשך, המשחקים האולימפיים בעוד קצת יותר מעשור יהיו אירוע שברובו נועד לאנשים בגיל הפנסיה.
בריסביין תארח ב־2032
הוודאות סביב המשך קיומם של משחקים בעידן המודרני אינו קיימת מבחינת הוועד האולימפי. את המשמעות של שימור ההיסטוריה ככל הניתן הלאה אפשר לראות גם מההצהרה שיצאה השבוע: עוד לא התחלנו את משחקי טוקיו, אבל ערב פתיחת התחרויות הכריז הוועד האולימפי על הענקת זכות האירוח של משחקי 2032 לבריסביין שבאוסטרליה. מי יודע איפה יהיה העולם ומה יתרחש בעוד 11 שנים - אבל עצם הענקת האירוח מכניסה לתוקף את החוזה בין הוועד האולימפי לבין עיר המארחת. חוזה, שכמו שראינו כעת בטוקיו, בלתי אפשרי לצאת ממנו.
לפי השיטה החדשה של בחירת העיר המארחת, בריסביין הייתה המועמדת היחידה לאירוח וקיבלה את הזכות לנהל מול הוועד האולימפי מו"מ במשך כמה חודשים כדי להציג את התוכניות שלה לאירוח. וכמו במקרי עבר הוצגו נתונים פנטסטיים שממחישים את הכדאיות של כניסה לעסק הזה - לפי ההערכות שהוצגו, עלות המשחקים תעמוד על 5 מיליארד דולר בלבד והאפקט הכלכלי לעיר ולאזור יעמוד על כ-17 מיליארד דולר. כדאי לזכור את המספר הזה, ולבחון אותו בעוד עשור.