בית קולנוע / צילום: איל יצהר
בטורו בגלובס, ד"ר שגיא ברמק כורך באופן לא ענייני את סרטו החדש של נדב לפיד עם הדיון העקרוני על מימון התרבות, ובתסכולו המובע במאמר, מציע בפועל לחסל את תמיכת המדינה בתרבות. נימוקיו, המתבססים בין היתר על תקדימים עדכניים מימי הביניים ומימי בית שני, מלמדים על חוסר הבנה לטעמי למקומה של התרבות ולאופן שבו נעשים סרטים במאה ה-21.
ד"ר ברמק מתחיל בשאלה דמגוגית "האם בשנת 2021 ישנה הצדקה לגבות בכפייה כסף מהציבור בכדי לתמוך ביוצרים ובאמנים, בשעה שאילו ניתנה לציבור בחירה חופשית, ייתכן שהיה נמנע מלהעניק לאותם יוצרים את כספו?"
ראשית, מדהימה בחירתו של ד"ר ברמק להשתמש כל הזמן במילה "כפייה" ("לגבות כסף בכפייה" "קרן קולנוע שמחלקת משאבים שנלקחו בכפייה מאזרחים ומעניקה אותם למעטים ברי-מזל"). באמת ד"ר ברמק? האם יש צורך לרדת כל-כך נמוך?
לזכותו של ד"ר ברמק ייאמר שהוא מגלה כישרון קולנועי מרשים. למקרא הדברים ראיתי בדמיוני סצנה שבה קלגסי המדינה פורצים לבתים של אנשים חסרי מזל וגובים מהם בכפייה כסף, אותו הם מעבירים במשאיות ליוצרים ולאמנים ששיחק להם המזל. תנסה להיות כמה חודשים אמן, ותבין מהר מאד שמזל אין כאן.
אכן מדינות אוכפות גבייה של מסים, על-מנת שהממשלה, שנבחרה על-ידי הציבור, תבצע מדיניות והחלטות בהרבה מאוד תחומים, ולא רק תרבות, וכן, לא רק "בבחירה חופשית" של הציבור. אני מרשה לעצמי להניח שבמקרה שבו המדינה מחליטה להקצות כספים למטרות ראויות בעיניו של ד"ר ברמק, הוא לא יעז לכנות זאת כסף ש"נגבה בכפייה".
מהי תרבות? תרבות היא כלי ביטוי חשוב של החברה, לעיצוב הסיפור שלה, הסיפור הישראלי במקרה הזה. בניית אתוס, ערכים ודיון בדמותה של החברה והמדינה, על היופי והכיעור שבה, על האמת והשקר שבה, -כל אלה נעשים על-ידי יצירות תרבות. ללא מאות אלפי השירים, הסיפורים, הסרטים וההצגות שבנו אבן על אבן את הסיפור הישראלי ב-73 שנות קיומה של המדינה, היה ד"ר ברמק הרבה פחות ישראלי. אז כן, החברה הישראלית צריכה את התרבות שלה.
הטענה הבאה שלו היא ש"על יוצרי הסרטים, בדומה לכל יזם אחר, לשכנע בעלי הון שהיצירה שלהם יכולה להניב עבורם רווחים נאים בשוק הסרטים". כל-כך הרבה טעויות במשפט אחד.
כאסמכתא היסטורית מרחיק ד"ר ברמק לימי הביניים, בהם אצילים תמכו באמנים. קבל עדכון - אנחנו לא בימי הביניים, ומשפחת מדיצ'י קבורה עמוק. עלות הפקת סרט היא בממוצע כ-4 מיליון שקל. מאז שהחלו שידורי טלוויזיה, כמעט באף מדינה אין אפשרות לממן באופן מסחרי תעשיית קולנוע. במיוחד כשזה מגיע לסרטים בעברית.
אי-אפשר לשכנע "בעל הון" שהיצירה "תניב רווחים בשוק הסרטים", כי פשוט אין שוק כזה בישראל.
צריך להיות כנים: אם אתה מציע לחסל את הקולנוע, פשוט תגיד את זה, ואל תגיד ש"ההתנגדות היא לסבסודם בכפייה של התחומים הללו, לא לעצם קיומם". (איך הוא לא מחמיץ אף הזדמנות להכניס "בכפייה". ממש כפייתי).
נדמה כי ד"ר ברמק ממנה עצמו לדובר הציבור שלכאורה אינו רוצה ולא בחר בסרטים הישראלים, ומסביר ליוצרים כי "עליהם לקלוע לטעמנו ולשכנע אותנו לצפות ביצירותיהם". ובכן קבל עדכון: ב-30 השנים האחרונות זוכים סדרות הטלוויזיה וסרטי קולנוע ישראלית להצלחה אדירה בארץ ובעולם.
יחד עם זאת, כל זה לא היה קורה אלמלא הקצתה המדינה תקציבים וכן השיתה רגולציה על גופי השידור, ובתמורה לזיכיונות ולרישיונות שלהם דרשה מהם מכסה של הפקות מקור איכותיות. להפיק סדרות וסרטים בעברית זה לא כלכלי.
חשוב לציין: במקור הסכומים בחוק הקולנוע הגיעו מתמלוגים שמשלמים גופי השידור (משרד האוצר שינה זאת בשל התנגדות למס ייעודי). האגדות על "הציבור" שמשלם "בכפייה" לא נכונות. בכלל, תקציב התרבות הישראלי הוא באופן יחסי מהנמוכים בעולם המערבי.
סרטים וסדרות טלוויזיה ישראליות אינם אליטיסטיים אלא מציגים מגוון מדהים, מביאים את קולה של הפריפריה, של תל אביב, של ירושלים, של יוצרים חילונים, חרדים ודתיים, יהודים וערבים, מזרחים ואשכנזים - וכל זה מתאפשר בזכות מימון והתערבות רגולטורית של המדינה, כפי שהדבר נעשה בכל מדינה מתוקנת.
ד"ר ברמק, אגב, מודה כי "רוב המדינות במערב תומכות בצורה זו או אחרת בספורט ובתרבות", ומסביר: "אבל מה בכך? רוב מדינות המערב מקדמות שלל צעדים מטופשים".
טוב, אני מודה ללא כפייה שנותרתי חסר מילים מול משפט המחץ הרציונלי והמנומק הזה.
הכותב הוא תסריטאי לשעבר, מייסד תל"י - חברת התמלוגים של יוצרי הקולנוע והטלוויזיה בישראל וחבר מועצת הקולנוע