תרבות | דעה

אין הצדקה לכך שמשלם המסים יסבסד תרבות

המדינה איננה אמצעי לסבסוד התחביבים שלנו, ומשלמי המסים אינם צריכים לתמוך ביצירות תרבות שבהם אינם מעוניינים

בית קולנוע / צילום: איל יצהר
בית קולנוע / צילום: איל יצהר

זכייתו של הבמאי נדב לפיד בפרס חבר השופטים בפסטיבל קאן עוררה תגובות נזעמות בקרב חלקים גדולים בציבור הישראלי. יותר ויותר ישראלים מרגישים שלא בנוח עם העובדה שיוצרים ישראלים עוסקים ב"איתות סגולה" כלפי קבוצות הייחוס שלהם בחו"ל - המחזיקות בעמדות שמאל מובהקות - על-ידי יצירתם של סרטים ביקורתיים כלפי מדינת ישראל, וזאת בתמיכת כספי משלם המסים.

כמו כדי לאשר את זעמם של אותם ישראלים, הודה יו"ר חבר השופטים כי העריך את האומץ של לפיד לבקר את מדינתו. האם לפיד, או כל במאי ישראלי אחר, היה זוכה בפרס אילו היה מצייר את ישראל באור חיובי נלהב? נשאיר שאלה זו כפתוחה.

כשלעצמו, הסרט של לפיד אינו מעניין יותר מדי. זוהי הסוגיה העקרונית שבה יש לדון בכובד-ראש. האם ישנה הצדקה לסבסוד ציבורי של סרטים ויצירות תרבות אחרות, גם כאשר לא מדובר ביצירות בעלות אופי ביקורתי? האם בשנת 2021 ישנה הצדקה לגבות בכפייה כסף מהציבור בכדי לתמוך ביוצרים ובאמנים, בשעה שאילו ניתנה לציבור בחירה חופשית, ייתכן שהיה נמנע מלהעניק לאותם יוצרים את כספו? ובמה שונים בכלל יוצרי תרבות מיצרנים אחרים במשק? מדוע יוצרי סרטים זכאים לכספו של משלם המסים, בעוד שיצרני צעצועים, מסעדנים ונגרים אינם זכאים לכך?

יוצרי סרטים, בדומה ליצרנים אחרים, יכולים להשיג משאבים עבור המיזמים שלהם באחת משתי דרכים: על-ידי גיוסו של כסף פרטי או באמצעות גיוסו של כסף מדינתי. בדרך הראשונה, על יוצרי הסרטים, בדומה לכל יזם אחר, לשכנע בעלי הון שהיצירה שלהם יכולה להניב עבורם רווחים נאים בשוק הסרטים, רווחים השווים את הסיכון ואשר עולים על החלופות שעומדות בפניהם. הם גם יכולים לגייס תרומות מפילנתרופים שיצירה עברית קרובה לליבם מסיבות שונות. בדרך השנייה, לעומת זאת, יוצרי סרטים נדרשים להתדפק על דלתה של המדינה, במקרה זה על דלתה של קרן הקולנוע, שמחלקת משאבים שנלקחו בכפייה מאזרחים ומעניקה אותם למעטים ברי-מזל.

באפיק הכלכלי, אלה הם בסופו של דבר הצרכנים, שבהחלטתם לצרוך או להימנע מצריכה, מעלים לגדולה יזמי תרבות אחדים ומוציאים מהשוק יזמים אחרים. באפיק הכלכלי, ליוצרי סרטים אין זכאות קודמת לכספו של הציבור. הם נדרשים להתחרות עליו. עליהם לקלוע לטעמנו ולשכנע אותנו לצפות ביצירותיהם. וכשם שתחרות מניבה לנו מוצרים ושירותים טובים ואיכותיים יותר במגוון רחב של ענפים, אין שום סיבה לחשוב שתחום התרבות שונה באופיו. שוק סרטים תחרותי עדיף על שוק תחרותי פחות.

יש הטוענים - בדרך-כלל בשיחות סגורות - כי אין להניח את היצירה התרבותית לחסדי העדפות הצרכנים. האחרונים, אחרי הכול, "אינם מבינים" לא באמנות ולא בתרבות. תרבות מבוססות-שוק תוליד, כך הולך הטיעון, ל"וולגריזציה של התרבות". לכן יש להקים "מועצות תרבות", בהן ישבו מומחים שיחליטו לחלק כסף שאינו שלהם למי שלדעתם ראוי לו.

אולם גם אם יש מן האמת בטיעון הזה, הוא רחוק מלהיות שלם או משכנע. שכן הציבור מורכב מאנשים שונים המחזיקים בהעדפות שונות - כשם שיש מי שמעדיפים תרבות המונית, יש מי שמעדיפים יצירות מורכבות. ואולם גם אם הציבור היה מורכב רובו ככולו מחוטבי עצים ושואבי מים, באיזו זכות ניתן להכריחו לסבסד את הנאותיהם המעודנות של חברי אליטה מצומצמת? למעמד הביניים, בעל הטעמים הביקורתיים, אין שום זכאות לכסף של אחרים, המעדיפים - אולי - לצרוך דברים שונים. אליטיזם תרבותי אינו מעניק לאליטיסט זכות להכנסות של אחרים.

טענה נוספת שעולה בהקשר זה היא שללא תמיכה מדינתית לא תתקיים תרבות, או שייצורה יהיה בחסר. זוהי טענה תמוהה במיוחד, לא רק לאור העובדה שתרבות אינה עונה לקריטריון הכלכלי של מוצר ציבורי (public good), אלא לאור הניסיון ההיסטורי העשיר של המין האנושי. תרבות על סוגיה קדמה לעלייתה של המדינה המודרנית. תרבות התקיימה בימי הבית השני, פילוסופיה נלמדה בימי יוון ורומא, מוזיקה נוגנה בימי הביניים, והצגות ומופעים נערכו בעת החדשה המוקדמת. בכל אותם מקרים היו אלה פטרונים פרטיים שתמכו ביוצרים מצוינים מכספם שלהם. עם עלייתה של כלכלת השוק המודרנית, אלה הם הצרכנים החופשיים שצריכים להפוך לפטרונים של יוצרי הסרטים ושל שאר יזמי התרבות, כשם שהצרכנים הם הבוסים האמיתיים של יוצרי המקררים, המכוניות, בעלי המלונות והמסעדנים.

הבעיות באפיק הפוליטי, שבמסגרתו יוצרי תרבות נתמכים על-ידי כספי משלם המסים, אינן שונות מכל תחום אחר שבו יצרנים נתמכים על-ידי המדינה. קשרי תרבות-שלטון מניבים את כל הרעות החולות שמניבים יחסי עבודה-שלטון או הון-שלטון. במקרים הללו נצפה למצוא את התגבשותה של "קליקה" סגורה, בבחינת חבר-מביא-חבר, הנעדרת לחצים תחרותיים (שכן התמיכה המדינתית מובטחת להם), התנהלות חפיפניקית עם כספי ציבור ושביעות-רצון ציבורית נמוכה. חמור מכל, הכסף הציבורי יקשה על מי שלא קיבלו תמיכה להתחרות באלה שכן קיבלו. כספי ציבור בהגדרה ממש מעניקים פריבילגיה לאחדים ומונעים אותה מאחרים.

אומנם, נכון שרוב המדינות במערב תומכות בצורה זו או אחרת בספורט ובתרבות. אבל מה בכך? רוב מדינות המערב מקדמות שלל צעדים מטופשים - החל בהטלת חסמים על סחר חופשי של סחורות, דרך הגדלה חסרת אחריות של חובות לאומיים וכלה בסבסוד קבוצות לחץ מאורגנות על חשבון הציבור הרחב. לא כל מה שעושים באירופה הוא נכון, טוב או ראוי לחיקוי. הרוצים להצדיק סבסוד בכפייה של תרבות צריכים להצדיק את המעשה הזה תוך התייחסות לעצם העניין.

מיותר להדגיש כי אין להבין ההתנגדות לסבסוד ציבורי של תרבות ואמנות כהתנגדות לתרבות ואמנות. ההתנגדות היא לסבסודם בכפייה של התחומים הללו, לא לעצם קיומם. על אותו משקל, התנגדות לסבסוד מוסדות דת איננה התנגדות לאמונה דתית, כשם שהתנגדות לסבסוד של ענפי ספורט איננה התנגדות לכדורגל, לכדורסל או לשחייה תחרותית.

בסופו של דבר, המדינה איננה אמצעי לסבסוד התחביבים שלנו. מציאות שבה המדינה משמשת כאמצעי לסבסודם של אחדים על חשבונם של אחרים היא פסולה מן היסוד. גם אם קבוצה מסוימת מחזיקה בעמדה לפיה הפרויקטים שבה היא מאמינה הם נורא חשובים, זה עדיין לא מביא לה שום זכות להכנסות של מי שאינם חושבים כך. 

הכותב הוא ראש תוכנית אדם סמית בקרן תקווה

צרו איתנו קשר *5988