שופטי בית המשפט העליון. יש להפוך הליכי סרק ללא-כדאיים כלכלית / צילום: יוסי זמיר
הרשות השופטת פרסמה דוח שכותרתו "עומס העבודה השיפוטית". הדוח בנוי לתלפיות, אך הוא מוכוון מטרה - להשיג מאות תקני שפיטה נוספים. הדוח עוסק בעומס הכבד מנשוא המוטל על השופטים בישראל, והוא אכן חריג ומשמעותי ביותר בהשוואה למערב. המסקנה של הדוח היא שללא תוספת משמעותית של תקני שופטים, לא ניתן יהיה להתמודד עם הגידול בפניות האזרחים לערכאות השיפוטיות.
הרשות השופטת מבקשת 92 תקנים נוספים על-מנת "לעמוד במחזור פעילות שנתי תקין, מבלי להפחית את העומס המוטל כיום על השופטים". מעבר לכך, כך נטען, "נדרשים 222 תקני שיפוט נוספים על-מנת לעמוד במחזור פעילות שנתי תקין תוך הפחתת העומס והשוואתו למקובל בעולם".
אך כאן צריך לשאול, מהו החלק של השופטים עצמם בעומס הרב המוטל עליהם? האם לאור העובדה שהם אכן עמוסים מאוד, הם מרכזים מאמצים ומשאבים בתפקידם העיקרי - מלאכת השיפוט?
קיצור פסקי הדין
בבואינו לבחון את עומס העבודה, הכי קל לדבר על עתירות תיאורטיות פוליטיות שבהן בית המשפט העליון, בשבתו כבג"ץ, דן בשנה החולפת. אולם יש לבחון את ליבת העומס, ואלו ההליכים האזרחיים והפליליים עצמם.
לדוגמה, לבתי המשפט המחוזיים מוגשים מדי חודש מאות בקשות לאישור תובענות ייצוגיות. זהו לא סוד, שמטרת רובן המוחלט של הבקשות החפוזות והמרושלות הללו היא להגיע לפשרה זריזה עם החברה הנתבעת ולקבל גמול ושכר-טרחה לתובע הייצוגי ולעורך דינו. האם בתי המשפט מתמודדים עם התופעה הזו שפוקקת את בתי המשפט המחוזיים? התשובה לכך שלילית בהחלט. השופטים בחידלון מעשיהם, מעודדים ומתמרצים את המשך הגשת ההליכים הללו.
לבית המשפט אין את הפריבילגיה לתלות שלט "עקב עומס עבודה, משרדינו סגורים כעת ואיננו מקבלים לקוחות חדשים". פתיחת התיקים לא תלויה ברצון השופטים. אין ספק שמאות תקנים בעלות של מאות מיליונים יכולים להקל על הבעיה. אולם זהו תמיד הפתרון הקל שבו נוקטים גופים ציבוריים. כך, למשל, אם יש עומס בבתי החולים, צוותי הרפואה דורשים תקנים נוספים; זו גם השיטה שבה פועלים צה"ל ומשרדי ממשלה.
אולם כיוון שישראל עדיין לא פיתחה את "עץ הכסף", וכיוון שהיא מתמודדת עם אתגרים שרוב מדינות המערב לא מתמודדות איתם, השופטים יצטרכו לחשוב כיצד להתייעל. לאור העומס, השופטים צריכים להתמקד בעיקר, ולא לכתוב פסקי דין ארוכים עם תוספות לא רלוונטיות, בבחינת "למעלה מן הצורך", והתפארות במשפט משווה.
דרך נוספת להפחתת העומס היא לתמרץ את הצדדים לפנות להליך בוררות מחוץ לכותלי בית המשפט, באמצעות, למשל, הוזלת הליכי בוררות.
כמו כן, ניתן לווסת את העבודה בין השופטים באופן יעיל יותר, אם הנתונים מראים כי שופט מסוים מתקשה לעמוד בעומס התיקים שעל שולחנו.
הוצאות נגד הליכי סרק
בנוסף, השופטים צריכים להפוך את עניין הגשת תביעות, עתירות וערעורי סרק, ל"עסק" מאוד לא כלכלי. נגד אדם שהגיש הליך סרק, ללא שום היגיון משפטי, צריכות להיפסק הוצאות משפט כבדות.
אולם פסיקת הוצאות משפט ריאליות רחוקה מאוד מלהיות הנוהג השיפוטי כיום. פעמים רבות לא נפסקים כלל הוצאות.
דרושה פעילות אקטיבית
פסיקת ההוצאות רלוונטית לא רק למגישי הליכי הסרק, אלא גם לנתבעים שהפסידו בתביעה. כיום, פעמים רבות אנשים נגררים לבתי המשפט, כיוון שהצד השני מעדיף לנסות את מזלו מול שופט במקום לשלם או לקיים את הוראות הדין. "שיטת מצליח" זו עובדת לא אחת. השופטים העמוסים לעייפה עשויים שלא להבין כשורה את המקרה, ללחוץ להגיע לפשרה, כדי לחסוך כתיבת פסק דין.
לפיכך, משתלם לפנות לבית המשפט. אם בתי המשפט יתייחסו ביתר חומרה לאותם מתדיינים חסרי תום-לב, ויפסקו לחובתם הוצאות משפט משמעותיות, המתדיינים יחשבו פעמיים אם כדאי להם לנהל הליך בבית המשפט.
נכון, להוצאות יש אפקט מצנן, המהווה חסם, לפעמים משמעותי, בפני מתדיינים. אולם, האלטרנטיבה גרועה בהרבה. על בתי המשפט לפעול אקטיבית כדי לצמצם הגשת הליכי סרק. תוספת תקציב היא הפתרון הקל עבור הרשות השופטת, אך לא בהכרח הפתרון המוצדק, וודאי שלא היחיד.