חוק יחסי ממון לא באמת נותן הגנה אמיתית לנכסים חיצוניים
הנחת היסוד שטוענת שדירה היא מוגנת במקרה של פרידה, במידה והייתה בבעלותו של אחד מבני הזוג לפני שהתחתנו, היא מוטעית. בחודשים האחרונים ראינו מספר פסקי דין המפריכים את מה שמרבית הציבור מאמין בו כיום. הנחת המוצא הזו נובעת בין היתר מחוק יחסי ממון התשל"ג-1973 החל על זוגות, שנישאו לאחר 1.1.74, אשר תכליתו לערוך חלוקה שוויונית בנכסי בני הזוג במועד פקיעת הנישואים, ולאזן ביניהם מבחינה כלכלית.
החוק קובע באופן מפורש, כי במועד פקיעת הנישואים, זכאי כל אחד מבני הזוג למחצית שווי כלל נכסי בני הזוג, ומחריג ממכלול הנכסים המשותפים נכס שהיה בבעלותו של מי מבני הזוג ערב נישואיהם (שנקרא גם "נכס חיצוני") או שקיבלו במתנה או בירושה במהלך תקופת הנישואים. אלה, קובע החוק, לא יכללו בהסדר איזון המשאבים.
לכאורה, החוק נשמע הגיוני ומאפשר לנו "לישון בשקט" כאשר הוא מוציא מכלל הנכסים אשר יבואו באיזון המשאבים, כל נכס חיצוני וקובע, שבן הזוג אינו זכאי למחצית משווים של נכסים אלה. אלא שהוודאות שהחוק אמור לייצר הולכת ומתערערת, הולכת ונסדקת לאור שורת פסקי-דין, הקובעים כי ניתן להוכיח כוונת שיתוף ספציפית בנכס חיצוני, וכך ניתן להקנות לבן הזוג השני זכויות בו.
נקבע לא אחת בפסיקת בתי המשפט, כי דירת מגורים היא גולת הכותרת של חזקת השיתוף, גם אם הובאה לתוך חיי הנישואים כנכס חיצוני. עוד נקבע כי די בקיומו של דבר מה נוסף על-מנת שדירת מגורים, שהיא נכס חיצוני, תהפוך לנכס משותף בר איזון.
אמנם נכס חיצוני כדוגמת דירה מגורים לא יהפוך למשותף בהינד עפעף, אולם לרוב, חיי נישואים ממושכים והרמוניים, במהלכם התגוררו בני הזוג בדירה (הנכס החיצוני) שהייתה מרכז חייהם, בה נולדו ילדיהם המשותפים, וכן השקעה כספית בנכס ע"י הצד הטוען לשיתוף, יעידו על כוונת השיתוף של בן הזוג שהדירה בבעלותו ועל עירוב נכסים כלכלי. גם מצגים נמשכים המצביעים על כוונה למכור את דירת המגורים ולרכוש בכספי התמורה דירה חדשה משותפת יעידו על כוונת שיתוף.
לאור הכרסום בהוראות החוק וחוסר הוודאות שנותר בעקבותיו, מתעוררת השאלה האם נגזר על מי שבבעלותו נכס חיצוני לעמוד על המשמר משך כל שנות נישואיו, שמא ניתן יהיה לפרש את התנהלותו ככוונת שיתוף אליה לא התכוון כלל?
לא נכון ולא בריא יהיה לצפות מבני זוג לנהוג במהלך חייהם המשותפים כאנשי עסקים ממולחים ולכוון את התנהגותם בהתאם לאינטרסים הכלכליים שלהם.
אחת הדרכים המקובלות למנוע את "חשש השיתוף" היא לכרות הסכם ממון ערב הנישואים. על אף תחושת אי הנוחות שחתימה על הסכם ממון עלולה לעיתים לייצר, רק חתימה על הסכם ממון, אשר יגדיר במפורש מהם הנכסים החיצוניים, שלעולם לא ייכללו ברכוש המשותף, תספק מענה הולם.
על מנת להימנע משיתוף בנכסים חיצוניים, קבע בית המשפט המחוזי לאחרונה, כי על בן הזוג בעל הנכס החיצוני רובץ נטל ההוכחה או הנטל להודיע מראש ומפורשות לבן זוגו, כי אינו חפץ בשיתופו באותו נכס חיצוני. ברור, שלא די באמירה אגבית וסתמית, אלא כדאי ומומלץ לגבותה באסמכתאות.
ואם אתם מהמחמירים, נמליץ שלמרות אי הנוחות והפיתוי שבדבר, אל תתגוררו יחד בדירה שהיא נכס חיצוני, אלא השכירו אותה לצד שלישי. גם במקרה כזה, כדאי ורצוי להודיע במפורש לבן הזוג (אסמכתאות, זוכרים?), שגם אם דמי השכירות המתקבלים מהדירה המושכרת משמשים את התא המשפחתי אין בכך כדי ללמד על כוונת שיתוף בה.
לאור העובדה, כי למרות הציפיה, לשון החוק אינו מייצרת את הוודאות והביטחון הנדרשים ומאחר ונדמה, כי המציאות הנוהגת הופכת את השיתוף בנכסים חיצוניים לברירת המחדל, על כל מי שחפץ לשמור הנכס החיצוני שבבעלותו, לכלכל את מעשיו בתבונה ומראש, ורק לאחר מכן יוכל לחיות חיים משותפים, באושר ובעושר, וגם בשלווה, ואף להיפרד, לא עלינו, ללא מלחמות שעניינן שיתוף בנכס חיצוני.
הכותבת היא בעלת משרד העוסק בדיני משפחה בדגש על תיקי גירושים מורכבים
