לינוי אשרם בטקס חלוקת המדליות בטוקיו / צילום: Reuters, Lisi Niesner
אסור ברגע הזה להפחית בסופרלטיבים. לינוי אשרם הישראלית היא המתעמלת הטובה בעולם בענף שנשלט לחלוטין כבר שנים על ידי מעצמה כרוסיה שבוחרת בפינצטה מתעמלות מתוך אוכלוסייה של 150 מיליון תושבים. כמה מקומות מתחתיה מדורגת ניקול זליקמן שמשלימה שתי ישראליות בגמר מאוד נחשב ויוקרתי של 10 מתחרות בלבד. ויש עוד את נבחרת ההתעמלות האמנותית שהעפילה לגמר הקבוצתי שייערך מחר (א').
מה קרה בטוקיו 2020 לספורט הישראלי? זה יהיה עוול גדול אם נגיד שאלו היו משחקים ששיחק לנו קלף בהם. כל ארבע המדליות - שתיים בהתעמלות, אחת בטקוואנדו ואחת בג'ודו - ועוד הופעות יוצאות דופן בשחייה, במרתון (לונה צ'מטאי הנהדרת), ברכיבה על אופניים הן תוצאה של תהליך ארוך ומורכב, של שנים, של בחירת המאמנים הנכונים, של התעקשות על הספורטאי הנכון, ניצול המדע, וגם השקעה כספית. מי שישאל את הספורטאים הישראליים שהשתתפו בטוקיו אם היה חסר להם משהו במהלך ההכנות או בשנים שקדמו להן - מיציאה לתחרויות בחו"ל, שעות אימונים, עוד שעות פיזיותרפיה, יקבל את אותה תשובה: הכל ניתן ביד רחבה.
לינוי אשרם וניקול זליקמן התאמנו באוהל מיוחד שנבנה עבורן במכון וינגייט בעלות של 550 אלף אירו, על שטח של 2000 מ"ר ובגובה 14 מ"ר. בזמן שהספורט והמדינה קפאה בתקופה הראשונה של הקורונה הן התאמנו כרגיל לחלוטין כדי לא לעצור את המומנטום.
מאז 1952 הוקמו ועדות בדיקה רבות לבחינת מצבו של הספורט בישראל מתוך רצון להבין מדוע אנחנו, שיכולים להצליח כמעט בכל, לא מסוגלים להצליח בספורט הישגי. חלק מהמסקנות הללו ניקו החוצה פוליטיקה. מי יכול להאמין היום שהמשלחות הישראליות הראשונות למשחקים נבחרו בשיטת ה"פיפטי-פיפטי" (חצי נציגים למכבי, חצי להפועל).
שכר הלימוד הזה היה משמעותי. הספורט ההישגי הישראלי קוצר עכשיו ידע שנצבר ב-16 משחקים אולימפיים וכישלונות קודמים. אבל הוא גם מתאר את המשמעות החשובה כל כך של הרחבת הבסיס של העוסקים בפעילות ספורטיבית תחרותית - ערב משחקי בייג'ין 2008 עסקו בספורט תחרותי בישראל רק 51,400 ספורטאים. מאז צמח המספר ל-112,000 - הרבה מעל שיעור הצמיחה של האוכלוסייה. רוב העלייה אמנם משויכת לכדורגל וכדורסל אבל גם לענפים האולימפיים הקלאסיים.
ענף ההתעמלות שבו הביאה ישראל שתי מדליות זהב הכפיל את עצמו כמעט פי ארבעה בתקופה הזאת (מ-1,151 ספורטאים ב-2008 ל-4,123 ערב משחקי טוקיו). המסקנה: יש רעב ודרישה לספורט תחרותי, ובמקרה של ענף ההתעמלות האכזרי - ילדים ישראלים, בניגוד למה שנהוג לחשוב, מוכנים לעבוד קשה מאוד, כמה פעמים בשבוע, בסיזיפיות, כדי לרדוף אחרי החלום האולימפי. וזה קורה למרות כניסה של "אויבים" טכנולוגיים דוגמת מסכים וטלפונים חכמים.
הבעיה היא בתחילת הדרך
אחד הלקחים העיקריים שבישראל למדו מהצלחות האולימפיות היא שאחריהן יש בום מסוים. המדליות בג'ודו ב-1992 פיתחו את הענף, הביאו אליו אלפי ילדים, ושמו אותו בטופ העולמי. צריך לראות מה עושה המדינה כעת כדי לממש את הפוטנציאל של ילדים שירצו להיכנס לענפים הללו. לספורטאים האולימפיים הרי לא חסר דבר, הבעיה היא בתחילת הדרך. איך מאפשרים עוד שעות אולם לטובת אימונים, מי שראה את תרגילי ההתעמלות האמנותית שמצריכים זריקת מכשירים לגובה של 10 מטרים ויותר יודע שאי אפשר להגיד יותר "תתאמנו באולם כדורסל" שהתקרה בו היא של 6 או 7 מטר. תשתיות שלא יהיו בכל מקום ויגררו נסיעות של ילדים עשרות קילומטר כדי להגיע ולהתאמן במתקן טוב, הן סיבה עיקרית בסופו של דבר להתייאשות ולפרישה.
בשנתיים הקרובות התחייבה מדינת ישראל להשקיע 400 מיליון שקל בכל שנה במתקני ספורט. מודלים לחיקוי אחרי טוקיו יש בשפע. מאמנים טובים ואיכותיים יש לנו. אם יהיו מתקנים טובים לילדים ולנוער, נגישים, טוקיו 2020 לא תהיה סיפור חד-פעמי. ומעבר לכך יש לזכור, ישראל רחוקה עדיין מלהיות סיפור הצלחה עולמי - מדינה בממדים שלנו עדיין מצמצמת פערים וחוסרים ממדינות בסדר הגודל שלנו שמשיגות הרבה יותר בכל סבב אולימפי. צמצמנו פערים. השתפרנו מאוד, אבל ביחס אלינו בעיקר.
הנשים בראש
נקודה אחת משמעותית מאוד היא ההצלחה של ספורט הנשים בטוקיו. שתיים וחצי מהמדליות הושגו על-ידי נשים במשלחת (החצי היא נבחרת הג'ודו). וההופעות הזכורות ביותר מתחת לרף המדליות היו ללא ספק של חנה מיננקו ולונה צ'מטאי באתלטיקה, ניקול זליקמן בהתעמלות, אנסטסטיה גורבנקו בשחייה ועומר שפירא באופניים, וכמובן נבחרת ההתעמלות האמנותית שתופיע מחר בגמר הקבוצתי.
זה קורה כששיעור הנשים העוסקות בספורט תחרותי בישראל עומד על 23% בלבד מכלל העוסקים בספורט תחרותי בישראל. צריך לראות מה מונע דווקא בישראל מספורטאיות, יותר מרוב מדינות ה-OECD, לפרוש ולנטוש מוקדם יותר או לא לעסוק מראש בספורט תחרותי.