פטרול של לוחמי טליבאן בבוקר יום רביעי ברחובות קאבול, בירת אפגניסטן / צילום: Associated Press, Rahmat Gul
בשעה שארה"ב רק מתחילה את הניתוח-שלאחר-מות אפגניסטן, וחילופי האשמות מסמרי שיער ממלאים את התקשורת הקלאסית ואת המדיה החברתית, אפשר להתחיל לשאול בזהירות את השאלה מי ירוויח.
כמובן, יתכן שאיש לא ירוויח, או בכל אופן רווח לא יצמח לשום ארץ עם גבולות מוכרים ועם עניין כלשהו בשמירת הסטטוס קוו. אפשר בהחלט להניח שהצופן הגנטי של הטליבאן כולל גן מהפכני-משיחי, ובלעדיו הם אינם יכולים להיות מה שהינם. ההיסטוריה רוויה מקרים של מהפכנים, המוכרחים לייצא את המהפכה שלהם, בין אם היא מדינית, או חברתית, או דתית; ואפשר שהטליבאן מוכרחים להיות במלחמה עם העולם החיצון, או לפחות חלק ממנו, כדי להיות טליבאן.
זו הנחה שאת עקבותיה אפשר למצוא בהתבטאויות הבאות מפקיסטן, שהמודיעין הצבאי הידוע לשמצה שלה העלה את הטליבאן לשלטון לפני 25 שנה. התנהגותם של חלק מהגנרלים הפקיסטניים היא צירוף של אידאולוגיה ושל פתולוגיה, אבל היא מצריכה דיון נפרד.
נשא תורן של הפתולוגיה הזו הוא הגנרל בדימוס, גולאם מוסטפא, לשעבר ראש הפיקוד האסטרטגי של צבא פקיסטן. שבועיים לפני נפילת כאבול הוא צייץ, "מאבקם של הטליבאן הוא בעל ממדים של עלילת גבורה. הוא מתחיל תהליכים לא-הפיכים, שיובילו להריסת אורח חייו של 'העולם החופשי'. אינשאללה".
יום נפילתה של כאבול היה במקרה גם יום העצמאות ה-74 של הודו. זה היה אסון אסטרטגי בשביל הודו, שהושיטה סיוע ניכר, בייחוד צבאי, למשטר המודח בכאבול. הגנרל מוסטפא יצק קיתונות של בוז ושל סרקזם על ראשה של הודו. הוא צייץ: "אילמלא המוסלמים, רוב תושביה של תת היבשת ההודית לא היו יודעים אנושיות מהי; אילמלא פקיסטן לא היתה Hindia (משחק מלים על שמה של הודו ועל שם דתם של רוב תושביה - י"ק). עם האמירות האיסלאמית של אפגניסטן בשלטון, עוד סיוטי לילה לברהמינים הציונים".
שימו-נא לב לגידוף הכפול: גם ברהמינים, שהם הכת העליונה במידרג הכתות של הודו, וגם ציונים, שהשנאה כלפיהם מעבירה הרבה פקיסטנים על דעתם.
ראש ממשלת פקיסטן, אימראן חאן, כוכב קריקט לשעבר, לא ידע את נפשו משמחה למשמע הידיעה על נפילת כאבול. הוא הדהים את העולם החיצון בהכרזה, ש"העם האפגאני ניתק את כבלי עבדותו". חאן אינו קנאי דתי. הוא איש מודרני, המכיר היטב את המערב, והיה נשוי ליהודיה בריטית ממשפחת גולדסמית' המפורסמת. מה הביא אפוא את חאן להתבטאות כה רדיקלית? אולי צורכי השיור הפוליטיים שלו, בהתחשב בעידוד הבלתי נמנע שנפילת אפגניסטן תעניק לקנאים איסלאמיים בתוך פקיסטן; ואולי הלחץ הבלתי פוסק מצד הגנרלים, שותפים בשלטון, הנוהגים לתפוס אותו במלואו מפעם לפעם.
השאלה הקרדינלית היא אם הצלחת האסטרטגיה הפקיסטנית באפגניסטן תביא אותה להרפתקאות במקומות אחרים, בייחוד בחבל המריבה קשמיר. הוא חצוי בין הודו לפקיסטן, וחתיכה ממנו אפילו נמצאת בידי סין. מלחמה על אש קטנה מתנהלת בחלק ההודי, שרוב תושביו מוסלמים. תלויה ועומדת הסכנה שמלחמה מלאה תתלקח, אם כי הנשק הגרעיני שבידי כל אחד משני הצדדים מקטין את הסבירות. אבל האש הקנאית המתפשטת בפקיסטן עלולה להניב גם תוצאות לא סבירות.
האם הגיע תורה של טייוואן
שמחה לאיד ממלאת אף את סין, אם גם לא מחמת התלהבות דתית. היא אומרת שמוטב לארה"ב ללמוד לקח: היא לא תצא נשכרת מהתערבות בענייניהן הפנימיים של ארצות זרות. "עניינים פנימיים" בקטלוג הדיפלומטי הסיני הוא צופן מקובל לטייוואן. סין חושבת את הסטאטוס של טייוואן לעניין פנימי. ארה"ב אמנם אינה מכירה בטייוואן רשמית, אבל חוזרת ומודיעה שהיא מחויבת להגנת האוטונומיה שלה ("עצמאות" היא מלה מפורשת מדיי).
הסינים, חזקים ויהירים ממה שהיו אי פעם בזמן המודרני, מדברים מפעם לפעם על זכותם לאחד את טייוואן עם המולדת בכוח הנשק. חלק מן העוקבים אחרי סין נוטים להאמין, שמתקרב והולך רגע הפעלת הכוח.
שופר קולני מחוספס של מדיניות החוץ הסינית, העיתון 'גלובל טיימס', כותב, כי "הפקרת בעלי ברית היא פגם הטבוע עמוק [בארה"ב] מאז ייסודה". הוא אפילו מביא לדוגמא את כפיות הטובה האמריקאית כלפי לואי ה-16 מלך צרפת לפני 230 שנה. הוא מייעץ לטייוואן להתעשת, ולהבין שאמריקה היא משענת קנה רצוץ.
"כאשר תפרוץ מלחמה מעבר למצרי טייוואן", כותב העיתון הרשמי הסיני, וסין "תתפוס את האי בכוח, ארה"ב תצטרך לגלות נחישות גדולה הרבה יותר ממה שגילתה באפגניסטן, בסוריה ובווייטנאם כדי שתהיה מסוגלת להתערב. התערבות צבאית של ארה"ב תהיה מיועדת לשנות את הסטטוס-קוו במצרים , ומחיר עצום ייגבה מוושינגטון". כה עצום הוא המחיר, שהעיתון מתאר אותו כ"בלתי נתפס".
אגב, היועץ לביטחון לאומי בבית הלבן, ג'ייק סליבאן, נקב ביום ג' בשמותיהן של שתי בעלות ברית, שאמריקה תוסיף להתחייב להגנתן לאחר המפולת באפגניסטן. ישראל הייתה אחת, טייוואן הייתה שנייה.
השמחה הסינית לאידה של אמריקה קיבלה ביטוי בפרשנות בוטה של 'שינחואה', סוכנות הידיעות הרשמית של סין. "הבית הלבן הציב אלפי חיילים באפגניסטן, כדי להבטיח את פינויים הסופי של האמריקאים. רעם מנועיהם של המטוסים וההמון הנחפז לסגת משקפים את דמדומיה של האימפריה האמריקאית".
כביש רב מסלולי משנחאי לבירות
'גלובל טיימס' מזכיר כי את אפגניסטן מקיפות יריבותיה האסטרטגיות הגדולות ביותר של ארה"ב: סין, רוסיה ואיראן. הצטרפות אפגניסטן למשוואה אנטי-אמריקאית רבת כוח היא כמובן תבוסה מן המדרגה הראשונה. אבל היא פותחת שערים חדשים בפני סין. הטליבאן עשויים לעשות מה שעשתה פקיסטן: להזמין את הסינים להוציא אל הפועל פרוייקטים של כלכלה ושל תשתית, ממין אלה המציינים את פעילותה המסיבית של סין בכל רחבי העולם שקראו פעם "שלישי".
אפגניסטן יכולה להשתלב, ואל נכון גם תשתלב, בתכנית "החגורה והדרך" של סין, שנועדה להפוך את סין לבית הנתיבות של העולם. אפגניסטן פרו-סינית תהיה גשר אל המזרח התיכון. שערו בנפשכם כביש רב מסלולי משנחאי לביירות, או לפחות מבייג'ינג לטהראן. הסכם אסטרטגי בין סין לאיראן נחתם עוד בשנה שעברה.
אפגניסטן כמו סוריה?
כמובן, הכול תלוי בפוטנציאל הפרגמטיות אצל הטליבאן. האם תגבר עליהם איבתם העמוקה לשיעים? האם הם ירצו לעזור ל"אמירות איסלאמית" לקום גם בפקיסטן, או באוזבקיסטן? האם הם יעזו לעזור למיעוט האויגורי של מוסלמים ממוצא טורקי בשינג'יאנג הסינית? או אז הם יעמידו את כל שכניהם נגדם באיבה פעילה.
הגיגיו של הגנרל הפקיסטני המצוטט למעלה מעידים שלפחות חלק מתומכי הטליבאן מקווים, כי הם יהיו זרז של התקפה כללית על המערב. אבל אם המערב יראה את עצמו נאלץ לחזור ולטפל בהם הוא עלול למצוא מערכת הגנה אוירית באפגניסטן מן הסוג שרוסיה פרסה בסוריה. כדברי שגריר ארה"ב לשעבר באפגניסטן, ריאן קרוקר, "לסרט הזה אי אפשר לעשות Rewind".
רשימות קודמות ב-yoavkarny.com ובגלובס: https://tinyurl.com/yoavkarny
ציוצים (באנגלית) ב-twitter.com/YoavKarny