השרה להגנת הסביבה, תמר זנדברג / צילום: המכון הישראלי לדמוקרטיה
לאחרונה הצביעה ממשלת ישראל, בקול תרועה גדול, על אישור תקציב הכולל רפורמה ניאו-ליברלית לתמחור פחמן. הרפורמה, שלפי נייר המדיניות למעשה מעוניינת לנהל את משבר האקלים כ"כשל שוק משמעותי", מעלה שאלות יסוד בעייתיות אודות האופן שבו החברה בישראל מתארגנת לאור ולקראת השפעותיו של המשבר הסביבתי-אקולוגי. יתר על כך, קמפיין יחסי הציבור להצגתה של הרפורמה כמענה מפוכח למשבר הפליטות, מעלה גם שאלות אודות תפקידו ואחריותו של המשרד להגנת הסביבה.
ראשית, עלינו לשאול האם נכון הוא להתייחס למשבר הסביבתי-אקולוגי כאל בעיה ניהולית מסוג כשל שוק, כפי שבחרו לעשות במשרד להגנת הסביבה. הבחירה של המשרד במסגור הזה עומדת בניגוד להגדרתם של, למשל, גופי מחקר או האו"ם, שם מזהים את המשבר כאירוע סבוך שחורג מתופעות חד-ממדיות כמו כשל שוק. למעשה, גודלו של האתגר שמציב בפנינו המשבר הסביבתי-אקלימי נובע בדיוק מתכונה זו ועל כן רבים מגדירים אותו כ'אתגר גלובאלי' או 'אתגר אדיר' (Grand Challenge). המשרד להגנת הסביבה, עם זאת, בחר לצטט גופים כלכליים, קרן המטבע וה-OECD, בדוחות שלו ולאמץ את השקפת עולמם בנוגע לאופן ההתנהלות הנכון. ייתכן ועדיף היה לארגון ממשלתי האמון על הגנת הסביבה, במיוחד היות ואינו משרד האוצר, לסגל תפיסת עולם ניהולית רחבה יותר. מסגור המשבר כשאלה כלכלית של מחירים גרידא אינה תורמת להפנמת גודל האתגר ע"י הציבור.
מעבר לכך, אם ממשלת ישראל ניגשת לנהל את האסון האקולוגי המתעתד עלינו, הדיון הציבורי ירוויח מעיסוק בשאלה אודות מנגנוני המדינה המופעלים, שכן להחלטות הללו ישנן השלכות אתיות וערכיות. הבחירה בתמחור של פחמן הנה בחירה במיסוי הרעלה והרס הנובעים מפליטות פחמן לאטמוספירה כחלק מן השימוש בו בתעשייה. התקווה של מצדדי הרפורמה היא כי תמחור של 'עלות' זו יכניס אותה למערך השיקולים הפיננסיים של הפרט וכך הביקוש למוצרי פחמן ירד וכתגובה לכך שימושו בתעשייה. במקביל, והלכה למעשה, הרפורמה הופכת משהו ציבורי שלכולנו זכות לו - אוויר נקי שאנו זקוקים לו כדי לחיות - למשהו שעכשיו אפשר לקנות. מדובר בכינון 'הזכות שלי לזהם ולהרוג את עצמי ואת כולם' כמוצר בשוק, עם מחיר (עלייה של 5% במחיר החשמל), ונתינת האפשרות לאנשים להחליט אם לקנות או לא.
איזה חלופות נבחנו?
השאלה למה דווקא מיסוי פחמן הופכת לחשובה עוד יותר לאור שאלת האפקטיביות. ההצדקה שבה נוקב המשרד להגנת הסביבה לבחירה במנגנון התמחור אינה ברורה במיוחד. הבחירה מוסברת על בסיס הטיעון כי מדובר ב"פעולה היעילה והאפקטיבית ביותר לעידוד הפחתת פליטות גזי חממה וליצירת ודאות בשווקים". זוהי קביעה טעונת הסבר היות ובמשברים מהעבר ראינו את המדינה מתערבת דרך הרחבה פיסקאלית דווקא לשם יצירת וודאות בשווקים. בין אם מדובר בהלאמה של בנקי השקעות, חילוץ טייקונים, תשלום חל"ת, או השקעה מאסיבית בתשתיות, היציבות מגיעה בדיוק בשל קביעת העובדות בשטח באמצעות ההתערבות הממשלתית. אנחנו רואים דינאמיקה דומה עם ההתמודדות של ממשלות עם הקורונה והיציבות שמופיעה עם חבילות הסיוע או אי הוודאות בשווקים בהיעדרן.
הקביעה כי מדובר במדיניות האפקטיבית ביותר אינה יותר משכנעת. כיצד המשרד יודע זאת? מהן, למשל, החלופות שנבחנו? ובכמה הן היו פחות אפקטיביות? לא ברור כלל אם קיימות תשובות לשאלות הללו, שכן מגוון הרפורמות שנוסו בעולם בהקשר של משבר האקלים צר כל כך ואינו באמת מאפשר הצהרות מעין אלו. כדי לענות עליהן צריך, למשל, להעריך את האפקטיביות של הסטת התמיכות מענף ההייטק והשקעתן בהפיכת משק האנרגיה הישראלי למקיים ושוויוני יותר. הערכות מעין אלו נעדרות מנייר המדיניות שפרסמה הממשלה. הטענה אינה כי זוהי בהכרח מדיניות עדיפה, אלא כי הבחירה של המשרד כי הניסוי האקולוגי-חברתי-כלכלי יעשה במסגור הכלכלי הצר דרך התערבות במנגנון המחירים בצד הצרכן הנה החלטה שמשרד ציבורי נכון ויתהה לגביה בפומבי.
תשובה אפשרית לשאלה מדוע קיבלנו את הרפורמה לתמחור פחמן היא כי הרפורמה אינה קשורה כלל למאבק של ממשלת ישראל במשבר וכי למעשה מדובר בניסיון של הממשלה להכין את המשק למשטרי המיסוי האירופאים החדשים. היות ומדינות אירופה החליטו בחודש שעבר כי מוצרי פחמן שלא יוטלו עליהם מס פחמן במדינת המקור יחויבו במס במעבר הגבול, ייתכן ומשרד האוצר מעדיף ליישר קו רגולטורי עם אירופה, ובין היתר להשאיר את תקבולי המס בישראל.
אם זו אכן הסיבה, אולי טוב יעשה המשרד להגנת הסביבה אם יתקשר זאת לציבור שבשמו הוא אמון על הגנת הסביבה, אם ישקיע פחות בהצגת מנגנון תמחור הפחמן כפתרון מוכח לסוגיית הפליטות, ובעיקר ישאיר למשרד האוצר את מטלת שכנוע האלקטורט בנכונותו של המנגנון, השפעתו על הסביבה ונחיצותו.
הכותב הוא חוקר ומרצה בלימודי ארגון, ניהול וחברה; חבר סגל במכללה האקדמית כנרת