גלובס - עיתון העסקים של ישראלאתר נגיש

מורה ותלמידים

שבועיים לפני פתיחת שנת הלימודים דווח על מחסור של לא פחות מ-10,000 מורים. מנהלים הביעו את תסכולם בתקשורת מהמשימה הבלתי אפשרית לחפות על החוסר בשלל פשרות ותרגילים: מורים עוברים ללמד מקצועות אליהם לא הוכשרו, מגמות לימוד מקוצצות, מעמיסים עוד חלקי משרה על המורים הקיימים, מגייסים גמלאים או מורים חסרי הכשרה ועוד.

מנהל מקבל לידיו שני משאבים עיקריים - שעות הוראה עבור שלל מקצועות הלימוד שצריכים להילמד לפי כמות הכיתות שבאחריותו, ועובדי הוראה שאומנם מועסקים ישירות על ידי משרד החינוך, אך משרותיהם הקבועות צריכות להכיל את אותן שעות שקיבל המוסד. מרחב התמרון של המנהל בין שני סוגי המשאבים שקיבל מצומצם מאוד.

ובכן, קבלו סקופ: ככלל, קיים בישראל עודף מורים בהשוואה למדינות אחרות. כן, לא רק שאין מחסור, אלא יש עודף שלכאורה ניתן היה להתייעל ולחסוך את העסקתו: כאשר מחלקים את כמות התלמידים במערכת החינוך בכמות המורים (מנורמלת למשרות מלאות), מגלים שהיחס נמוך ביחס למדינות ה-OECD, למרות שהכיתות אצלנו הן מהצפופות בעולם.

במחקר שערכנו בפורום קהלת שקללנו גם את כמות שעות ההוראה של מורים, את כמות שעות הלימוד של התלמידים ואף את ההשקעה של המדינות בחינוך. אז מצאנו כי לו בתי הספר היסודיים היו מנהלים את כוח-האדם ברמת היעילות הממוצעת של מדינות ה-OECD, ניתן היה לקצץ 14% מכוח ההוראה או לחלופין להקטין את הכיתות ב-17% (כלומר פחות 5 ילדים בערך בכיתה) מבלי להזדקק לכוח הוראה נוסף. בחטיבות הביניים חוסר היעילות עוד יותר בולט: ניתן היה לצמצם את מצבת ההוראה בכ-32% או להקטין את הכיתות ב-21% בהינתן יעילות ההעסקה במדינות המפותחות.

מה גורם לפער הזה? סיבה אחת לפחות איננה נעוצה בכשל: מכיוון שישנה דומיננטיות נשית במקצוע ההוראה, ולא רק בישראל, שיעור הילודה הגבוה שלנו גורם ליציאה של מורות רבות מהמערכת ומצריך כוח הוראה חלופי. סיבה נוספת היא שבתי הספר מקבלים שעות הוראה רבות שאינן מיועדות להוראת הכיתה אלא לשלל צרכים נוספים כמו תגבור, סיוע וגם שעות תפקיד של המורים מעבר להוראה. אנו משערים כי ישנן שלוש סיבות נוספות לחוסר היעילות שאינן כורח המציאות: שנת השבתון היא פריבילגיה ייחודית למדי ביחס למקובל בעולם, והיא קיימת במעט מאוד מדינות נוספות וגם בהן -באופן מצומצם יותר מאשר נהוג אצלנו. סיבה נוספת היא חוסר הסנכרון בין שבוע הלימודים של התלמידים ובין שבוע העבודה של המורים. ישראל היא המדינה היחידה בה לומדים שישה ימים בשבוע ולא חמישה. לו במקום ימי שישי מסגרות החינוך היו פתוחות בחופשות לאורך השנה בהן המשק פעיל, מעבר לתועלת המשקית גם כוח ההוראה היה יכול להצטמצם (או לחלופין גדול הכיתות כאמור).

הסיבה האחרונה והמשמעותית ביותר לפער היא ניהול ריכוזי ולא יעיל של כוח ההוראה. מנהלים בכל הארץ חווים מצוקה בנסותם לשבץ מורים לכלל שעות ההוראה שברשותם. יש מקצועות בהם יש עודף ומקצועות בהם יש מחסור תמידי, התאמת גודל המשרות לצרכים גם היא מעיקה והביורוקרטיה מייאשת. המנהלים יכולים לגייס מורים, לרוב באופן אוטונומי, אך אם ירצו להשתרר מאחד מהם, בין בגלל איכותו ובין בגלל התמחותו הלא רלוונטית, הם יאלצו לשחרר את המורה הצעיר חסר הקביעות גם אם דווקא הוא המורה שהם צריכים.

הבעיה אינה מחסור במורים, אלא ניהול לא יעיל של המשאב החשוב ביותר. בשנות המלחמה הקרה הבחינו חוקרים כי על אף היותה של ברה"מ מדינה עשירה במשאבים ובעלת כושר ייצור מדהים, חלקים רבים במדינה חסרו מוצרים בסיסיים. בזמן שמוצרים מסוימים נאגרו במחסנים, מוצרים אחרים לא היו בנמצא, ואזורים שלמים סבלו ממצוקה כולל רעב ומוות. הבעיה לא הייתה מחסור, והפתרון לא היה הגדלת הייצור, אלא ניהול הביקושים מלמטה כדי לנתב ביעילות את הצרכים הרבים והמגוונים. להבדיל, מערכת החינוך שלנו, ובפרט כוח ההוראה מנוהלים כיום בשיטה סובייטית ריכוזית על ידי המדינה, ומי שסובלים מכך אלו בתי הספר, התלמידים והמורים. מתן אוטונומיה לרשויות המקומיות ולבתי הספר בניהול כוח-האדם, והגמישות שצעד זה יגרור יאפשר לצמצם את כוח ההוראה וממילא להגביר את איכותו, וגם להקטין את הכיתות. כמובן, יידרש לכך אומץ רב ונחישות מצד שרת החינוך.

הכותב הוא חוקר מדיניות חינוך בפורום קהלת